בוקר חדש

זה שיר כזה יפה, אני מסוגלת לשמוע אותו לנצח

.

אז קיצור,

מה אני עושה כוסאמקקק!!

ועוד שאלה, מה הבריחה פה? נניח שבדרך כלל התשובה היא שאם אתה עוזב משהו באמצע אחרי שלא הצלחת אז זו הבריחה, אבל בעצם גם בביתספר הקודם זה היה ככה ואז אמרנו יש 2 אופציות;

לעבור לאקסטרני וזהו

או לנסות שוב מחדש במקום אחר

ונסיתי שוב במקום חדש אחר, ושוב לא הצלחתי בגלל אותן בעיות, שאני לא מצליחה לתפקד כמו שצריך במסגרות ולא לעמוד במה שאני מטיחה לעשות ולא להגיע לשיעורים ובטח שלו לספורט, ולא להשלים ולא להשקיע מספיק אז הציונים גם לא משהו, פלוס בעיות עם הפנימיה וזה שאני מבריזה מהפעלויות או יוצאת בלי רשות וכו'.

ועכשיו יש עוד פעם את הצומת הזאת של להמשיך לנסות או לעזוב את זה ולסיים בגרויות אקסטרני, והשאלה היא אם לא הגיע הזמן להודות שאני לא יכולה פשוט, ולעשות אקסטרני וזהו. כי ברור שאני לא רוצה לעזוב את החברות שיש לי עכשיו משם וגם אני מפחדת מזה שאני לא יודעת מה יקרה שנה הבאה, ויותר קל לבחור באפשרות הברורה. זאת אומרת, אם אולי זה סתם פחדנות ותכלס זה יהיה יותר טוב, ואז הוויתור פה זה הלהישאר, לא הלעזוב.

היו לי שבועיים מחורבנים נורא והאיש הרע ממש כועס עליי (לחלוטין בצדק..) ואני לא יודעת מה לעשות.

ורוצים להעביר אותי חדר כי ילדה אחת הייתה צריכה לעבור מהחדר שלה, אז החליטו שאם אני אעבור זה בטח יפתור את כל הבעיות איתי ואני פתאום באורח פלא אצליח בלמודים ואגיע לכל מה שצריך, ואהיה מעורב בשכבה ועוד כלמיני קסמים מהסוג הזה. ואני ממש מאוהבת בבנות של החדר שהיה לי עכשיו והן באמת מדהימות, והחדר שרוצים שאני אעבור אליו הוא עם בנות שאני בכלל לא מכירה. לא היה אכפת לי להכיר אם הייתי עם עוד מישו, אבל להעביר רק אותי אליהן.. אני בטח סתם אבהל ואתבייש מהן ואז כל היום אני אשן או לא אהיה שם. וחוצמזה שאני פשוט באמת לא רוצה לעבור חדר, יש את זה שלהיכנע עכשיו אחרי שעשיתי את כל זה יהיה הדבר הכי משפיל ומטומטם בארץ.

מצד שלישי? קיצור לדבר עם הדס, לראות מה קורה עם הלימודים, לראות אם היא מוכנה לנסות לשכנע אותם, לראות מה אפשר לעשות.

ותכלס, עכשיו רק להיות בחדר שלי נשמע לי כמו הישג אז לכן להיות בו ולתפקד כמו שצריך לא נשמע לי כמו דרישה מוגזמת, בשונה ממה שהיה נשמע לי לפני שבוע, נגיד. וזה שוב הקטע הזה של ההכרת תודה, שברגע שאתה חושב שהולך לקרות משו לא טוב אתה מעריך פי אלף את מה ששהיה מובן מאליו לפני. כאילו, עכשיו אני באמת מוכנה להשתדל רצח להצליח, אם רק יהיה לי את החדר! זונות.

בכ"מ, הכרת תודה זה הרגשה מושלמת.

ואשמה זה לא

וגם להרגיש מטומטמת זה ממש לא משו

יודעים מה באלי? להגיד הם יאללה ביי בלי שום סצינה, כמו בשיר

אבל אני יודעת שאני ממש אתגעגע, ממש מאוד, לקופי שלי ולתמרוש ואסתי ולאה וענבל ועביר ואלכס נטע ותמר השניה ולשאר, וגם קצת לאלה שלא ממש הספקתי להכיר וישלי איתם רק יחסי היי-ביי כאלה, ואפילו סתם לאווירה. כי יש שם אחלה של אווירה. וישלי הרגשת פספוס אבל גם הקלה.

ואני פשוט לא מצליחה להחליט מה יותר!!!!!!

נ.ב. כמעט הפסקתי לעשן השבוע. ירדתי כבר ל2 ביום והתכוונתי להוריד בהדרגה כזה, אבל עליתי לארבע.. התמדה, מכירים? אז זה, אין לי אתזה.