בוקר חדש

יש טון מיוחד לצרחה שלה באזעקת ג'וק. מן צווחה חדה וקצרה של בהלה ואחריה "ממאאאמי!!", וככה אני יודע שהיא רק זקוקה לחילוץ והצלה מציפורניה של מפלצת מיניאטורית. אני מנחש שאם היה קורה משהו מסוג רוצח עם סכין בין השיניים שמטפס הביתה דרך החלון, הצווחה בטח הייתה ארוכה יותר ואחריה יבואו צעקות בכי ואיומים, לא מאמי מפונק ומתמשך.
אני נכנס לחדר המקלחת חמוש בכפכף והיא יושבת ערומה מקופלת על המכסה הסגור של האסלה, כי ידוע שג'וקים, כשהם הפוכים על הגב בפרפורי גסיסה, לא יכולים לטפס. אני מתכונן לתת בו את מכת המוות אבל אז, ממש רגע לפני שאני מוכיח את האומץ הגברי ומצדיק את הסיבה להחזיק אותי בבית, היא אומרת "אולי עדיף רק להוציא אותו?" במבט שנקרע בין השנאה והפחד הבלתי מוסברים מהייצור הקטן והמכוער, לבין הזכות שלו לחיים.
אני תוהה לעצמי אם באמת נתנו לו צ'אנס בזה ששחררתי אותו לחופשי מחלון הקומה החמישית. יש פה גם את עניין הנפילה, והוא גסס עוד לפני כן, איזה מן סיכויי יש לו בטבע? אבל יש תחושה כזאת בקשר ליצורים חסרי משקל שהנחיתה שלהם בטח קלה ואיטית כזאת. וחוץ מזה, איזה עצמות ג'וקים כבר יכולים לשבור?
והיא כאילו קוראת את המחשבות שלי ואומרת "אל תדאג מאמי, ג'וקים זה כמו חתולים, הםתמיד נופלים על הצד הנכון" וסוגרת אחריה את הוילון של האמבטיה. אני חושב שהטענה שלה לא לגמרי בדוקה ומוכחת, בעיקר כי בדיוק עכשיו הוא שכב על הגב ובעט ברגליים. וזו שאלה מהותית וגדולה שעלתה כבר פעם, באיזו ישיבה עם חברים כשהיינו מסטולים.
מקקים מתים על הגב: כי הם נתקעו הפוכים ולא הצליחו לחזור לצד של הרגליים, או שמתי שהם מבינים שהמוות מתקרב הם נשכבים לחכות לו על הגב בנחת?

חברה שלי לא מאמינה בהצלחה. היא אומרת שזה מושג שהוצא מהקשרו והתמסחר, שהיום הפרסומות מיחצנות לנו הצלחה מזויפת מיליון פעמים ביום רק בשביל לשטוף לנו את המח שנעשה ונקנה ונרצה להיות כל מיני דברים שאם היינו חושבים עלזה רגע זה בכלל לא מה שאנחנו באמת רוצים. זה מן שקר שמוכרים וסתם גורם לנו לבזבז כסף וכח על הדברים הלא נכונים. ואלה שיודעים את האמת שולטים בנו באמצעותו, גורמים לנו להסתובב סביב עצמנו במרדף אחרי כלום בזמן שהם כובשים את העולם.
היא אומרת שהדרך היחידה למדוד הצלחה היא הסיפוק שלך ממה שאתה עושה. למשל אם אתה איש עשיר ומפורסם שמצליח בקריירה שלו אבל רב הזמן ממהר עצבני ולחוץ, לעומת בחורה צעירה מלאת פוטנציאל שחולמת על קריירה זוהרת  אבל בסוף נכנסת להריון בגיל צעיר ומגדלת את הילד, לא משנה אם יחד עם האבא או לא. לפי חברה שלי ללא ספק הבחורה ההיא מוצלחת יותר, כי היא אוהבת את הילד מאוד ונהנית להיות סביבו, לבזבז את עצמה בבית בלחייך ולשיר ולחבק ולהניק ולנגב את הקקי עם המון אהבה.
אין לנו מטרה להגיע למוות עם כסף או פרסום, אנחנו הרי לא יודעים מה יש אחריו, אם בכלל יש. אז כדאי פשוט ליהנות מהעולם כמה שיותר, הנאות שנותנות סיפוק אמיתי.
אם ניקח לרגע את התיאוריה שלה ברצינות אפשר להגיד שהדרך שלי אל ההצלחה כוללת בעיקר סקס, כי זה היחיד מבין הדברים שאני עושה כיום שמביא לי סיפוק. אבל קצת מסוכן לקחת את התיאוריה שלה ברצינות בתקופה הזו, כי תוך לא הרבה זמן בכלל אני אמצא את עצמי אב לתינוק.

כשעזבתי את הלימודים זה היה כי הנושאים הנלמדים לא עניינו אותי בכלל, ידעתי שאני לא הולך לעסוק בשום דבר שקשור למקצועות האלה בחיים האמתיים וגם הבנתי שאני עובר מן תקופה כזאת בחיים, שכדאי להתמקד בתחומים אחרים בי ולייצב את מי שאני. אחרי התקופה הזו של הבלבול אוכל לבחור מקצוע שיתאים לי יותר.
וכשהוצאתי פטור מהצבא לפני סוף השירות, אפילו לפני האמצע, זה היה כי הבנתי שאני מכלה את זמני לשווא בתפקיד ג'וב במסגרת שבכלל לא מתאימה לי. אני הרי איש של חופש, ובמסגרות חנוקות כאלה אני לא ממצה את עצמי, רק נלחם בקירות על החופש שלי, וככל שאני נאבק חזק יותר אני רק יותר מאבד אותו.
וכשהתפטרתי מהעבודה האחרונה זה לא היה קשור לקושי, אין לי בעיה לעבוד ולקרוע את התחת אם באמת כדאי. העניין הוא שנמאס לי להתחנף לבוס, אני לא אדם כזה ואני יודע שאני מסוגל ליותר: להגיע למשרה גבוהה במקצוע נחשב או אפילו לפתוח עסק משלי.

עד שהיא הנחיתה את הפצצה "ואני לא מפילה מאמי, אני צמחונית אז בטח שאני הולכת לשמור את הילד" כאילו שהיא מצילה את הגופה של הגנים המעורבבים שלנו מרופאים רעבים.
ופה אני כבר לא יודע. והכול מתקשר לשאלה הגורלית הזאת עם הג'וק המת ששוכב על הגב: כשאני מוותר, זה כי הבנתי שאני מבזבז אנרגיה במקום הלא נכון וכבר עדיף לוותר במקום לבזבז כוחות באוויר, או שפשוט.. נפלתי קצת ואני לא מצליח לעמוד חזרה על הרגליים?
לא יודע. למה כשאנחנו צעירים יש חלומות מפוצצים של לחיות את החיים, אבל ממש לחיות אותם, אם זה עושר או פרסום או להמציא משהו חדש שיישאר בעולם אחרי המוות ויזכיר לכולם שפעם חי אדם מיוחד כמוני: מוזיקה, ספר, סטארט-אפ גאוני.. אבל רובנו משאירים בסוף רק המון צאצאים, אחרי חיים ממוצעים.
זה קורה בגלל שקשה מידי להשיג את ההצלחה שחלמנו עליה עם רוח צעירה ונמרצת ובסוף מקבלים כאפה ומתאפסים לחיים רגילים, או כי באיזה שהוא שלב באמת מרגישים שמשפחה ואהבה זו ההצלחה שאנחנו הכי רוצים, ההצלחה האמתית?

לא, כי אני פשוט ממש חייב לדעת, לפני שאני מתחיל מחר סבב ראיונות לעבודות שאני לא באמת רוצה. שלא תבינו לא נכון, אני מאוד אוהב אותה ובטח אני גם אוהַב את התינוק. פשוט חייב לדעת! זה כי עדיף לשכב על הגב בנחת ולאהוב לפני המוות, או שנתקענו הפוך?
ואם זה סתם איך שנפלתי, בבקשה שמישהו יזרוק אותי מהחלון של הקומה החמישית. לאחרונה אני כל כך קל וריק, שבטוח תהיה לי נפילה רכה ואיטית.