בוקר חדש

"כאן היה מכחול ואנו שניים,
מציירים ציור בתוך צבעים שלא יוכלו לדהות.
כאן הייתה טירה ונהר זורם בלי מים
עברתי רק כדי לראות.

הטירה עמדה בראש הגבע
בתוכה היו הרבה מילים שאיש עוד לא אמר
הפרחים שרקו מין מזמור מחיא לטבע
הום זה שיר מאוד מוכר"

אני רוצה לחיות בלי לוחות זמני ובלי לחצים ולהיות יכולה לעשות מה שאני יכולה ברגע ובלי יותר מידי שיקולים, סתם כי זה הדבר שהכי הכי יעלה לי עכשיו חיוך על הפנים. כמו למשל לקום בבוקר ולהחליט שהיום לא בא לי לי על החורף הזה ועל המסגרת הזאת ועל כל השאר החובות ופשוט ללבוש בגדים קצרים ולעמוד בטרמפיאדה ואחרי כמה (לא הרבה מידי) שעות טובות להיות כבר בכנרת, סתם כי התגעגעתי. ובאופן הכללי לעשות דברים קטנים וטיפשיים ושלא יהיה לי אכפת מידי מדברים שאני אוכל פשוט להיות איפה שאני רוצה, סתם בשביל לבדוק או לנסות או לעשות או לטעום או לראות, אפילו סתם כדי לטעות ולדעת בעצמי שהלכתי לאיבוד.

באלי להיות אסירת תודה לנצח, נראלי שזה הרגש הכי חיובי. אבל לא אסירת תודה למישהו שעשה לי טובה, אלא אסירת תודה כללית. כמו למשל כשאני לא מוצאת את הנעליים בטיול ומתחילה לאכול סרטים ואחרי כמה דקות מישהו מוצא, או שיש כמה ימים איומים של חורף ואז השמש חוזרת, או אני חולה ואז מבריאה, או מפחדת שמשו קרה ואז מסתבר שהוא לא, ואז אני כלכך שמחה ואני יודעת שאם לא היה קורה הדבר הרע הקטן לא הייתי מעריכה ככה את הטוב שאחר כך.

וגם באלי להצליח לכתוב. זה נורא מדכא שכשהייתי עצובה יכולתי לכתוב דברים די טובים ואופטימיים ועכשיו שאני שמחה אני לא מצליחה לכתוב כלום! וגם מה שכן די פסימי.

וחשבתי על משו; גם אם למישהו יש את כל היתרונות הכי טובים בעולם זה לא ישנה כלום אם אנחנו לא יכולים לסבול את החסרונות שלו, ובדרך כלל כשמתחברים לאנשים חדשים זה כי צריך עזרה שהם יכולים להביא או כי מרגישים לבד ורוצים חברה או כי צריך להתמודד ביחד עם איזה קושי משותף, למשל בביתספר, ובקיצור.. בגלל חולשות. וחוצמזה כשאנשים מספרים לי על מישו שהם ממש אוהבים, חבר חדש או משו, אז ישר אני שואלת מה החסרונות שלו, כי אם אתה מודע לחסרונות של משו אתה פחות או יותר באמת מכיר אותו, ואם אתה אוהב אותו למרות החסרונות, אז פחות או יותר אתה באמת אוהב אותו. ותמיד באנשים שאני ממש אוהבת אז החסרונות -גם אם לפעמים הם מעצבנים עד כלות- מעלים לי חיוך, מן כזה 'ידעתי שלא תצליח' או 'ידעתי שתגיד אתזה, קרציה' אבל בצורה טובה כזאת, של זה-כל-כך-את/ה, וזה אנושי ואני ממש מאוד אוהבת אותך ביחד עם זה! אז.. מה שנסיתי להגיד זה שאני חושבת שאנחנו אוהבים אנשים בגלל החסרונות שלהם, ובגלל היתרונות אנחנו רק מעריכים אותם יותר.

אני מתה על זה שאני יכולה לעבור על ידך בלי להגיד שלום. זה פשוט כייף! ופתטי, וכייף. (:

הייתי ממש צריכה את החופשת מחלה הזאתי ועכשיו יש לי יותר כח לחזור ואני גם יכולה להעריך כמו שצריך את זה שאני בריאה, והיה לי את ה100 ההוא בבוחן במת'; שזה אפילו נותן לי קצת מוטיבציה ללמוד, וסופש הבא חופשי גםכן ואולי אני אסע לצופיה לדירת שירות שלה; שזה נותן משהו לחכות לו, ואני עכשיו אצל סבא וסבתא אחרי המון זמן שלא הייתי אצלם, ועוד מעט שיהיה מספיק מאוחר והזולה תפתח אני אלך לעיר ובטח יהיה נחמד שם.

ישלי רק שקל וחצי ואני במינוס של 10, אבל ישלי חבילת סיגריות כמעט-שלמה שעידו קנה לי וכרטיסיה שעוד יש בה 2 ניקובים ואמפי שאם אני אטעין תהיה בו בטריה והכי חשוב - יש לי 2 ספרים של אתגר קרת שעוד לא קראתי שגנבתי לאיתמר! אז אני מקוה להתחיל שבוע כמו שצריך. אפילו טוב

שבוע טוב 

אני מתה על זה שיש אנשים שנראים ממש אדישים או מנותקים או סתם מבואסים זמנית, ואז קורה משהו; נגיד מישו אומר איזה מילה שמעלה חיוך, או שהם פוגשים מישהו שהם אוהבים ופתאום נפרש להם חיוך כ כ ה  ענקי על הפנים ופתאום הם נראים לגמרי שונים.

ואני מתה על פעמים שכשאני מבואסת קורה פתאום משהו קטן, כמו למשל מישהו שלא הייתי מצפה לזה ממנו מתעניין בי או מישו נתקל בי בטעות עם חיוך או איזה הודעה, ופתאום כל המצב רוח שלי משתנה לגמרי.

ואני מתה על אנשים שיש להם חיוך כלכך גדול מקצה לקצה השני של הפנים, והוא מן נצחי כזה ומדבק.

ואני מתה על הזולה ועל האוהל ועל הקיץ ועל השמש שלי שדי חזרה אחרי שבוע נוראי וחורפי, ועל סווצ'רים עצומים ומחממים במיוחד ועל מרקים ועל שוקולד ועל כאמל ועל לדבר עם עידו ולצחוק כל שניה, וזה לא בסדר כזה שהוא הפסיק לשמור נגיעה, אבל אני הכי מתה בעולם על לחבק אותו, ועל תמר שהיא נעל כזאתי אבל תמיד עושה אותי שמחה, ועל לגלות לטובה אנשים שחשבתי עליהם לפני כן דברים לא כאלה חיוביים, ועל להכיר אנשים ועל להיות לבד ועל להרגיש ביחד ועל לחבק בכללי, ועל מתי שיש בחוץ אווירה שנראית קרה אבל בתוך החדר מצחיק ונעים, ועל להבריז משיעורים ולהיות בחדר ריק ושקט על לקום מאוחר בבוקר ועל כשיש פנקייקים בארוחות, ועל זה שדינה מהחדר אוכל אוהבת אותי, כמו אליס בטליה, ולכן נותנת לי תמיד אוכל יותר שווה מכולם כשהיא יכולה, ועל כשאני מקבלתציונים טובים ועל כנשאני מרגישה שיש לי הרבה חברים אמיתיים, ועל כשבאים לבקר אותי בפנימיה אנשים שהם די. שונים, וכולם בוהים בהם במן פרצוף של זה לא אמיתי, כי הם כלכך לא רגילים, ועל שנבו מבקש ממני עזרה במת', כאילו שאני חכמה, ועל שתמר מציירת לי שטויות על השולחן שמצחיקות אותי כשאני לבד ושהיא מתיישבת מתחת לשולחן שלי, על יד ההסקה ומדברת איתי משם כי שם חם, ועל שאנשים שלא נחמדים לאנשים אחרים כן נחמדים אלי; זה לא יפה אבל זה מרגיש לי שאני חשובה.

והייתי יכולה להמשיך לנצח אבל המחשב פה גרוע ואין בו עברית אז חייב לכתוב בגוגל ולהעתיק משם, וזה מתחיל להיות מעיק. אז בקיצור מה שרציתי להגיד זה שנדבקתי ל'אני מתה על', וזה חבל כי זה ממש פקאצי, ואני לא מתה על זה.

וגם שקיבלתי 100 בבוחן במת', על אנליזה, ושאם יש לי ציון טוב במבחן השבוע ובבוחן הבא, אז ה35 המסריח שלי לא יחשב :)

ואני לא מתה על לימודים וגם לא על זה שקר לי מידי ולא על החורף הזה בכלל ולא על די הרבה מהשכבה, ואני שונאת את זה שרב הבנות פה סנוביות נורא ברמה של כמעט אי אפשר להתחבר אליהן, למרות שאני גם לא כזה רוצה. אבל זה מבאס כי בטליה דווקא הייתי אחד האנשים היותר אהודים ומחובקים וגם די החשיבו את הדיעה שלי בכיתה. נראלי. וזה לא כייף שפה זה לא ככה. אבל יש פה גם אנשים טובים!

ו..אני קצת מפחדת שכשיעבירו חדרים לא יהיה לי עם מי להיות._.