אני אוויר אני בסה"כ בועת סבון אני השתקפות עקומה של כל מה שסביב, אני אולי גם קצת זכרון. אני ילד שמנסה להאכיל כלב לבן וגדול ואז אנחנו מתגלגלים על הדשא ולאחר רגע הם מחוץ לטווח ההשקפה שלי אז אני הופך לשיח ואז לעץ תותים פורח. אח"כ אני לאורך השביל שעל יד הגינה, אני הגדר וספסל וזקן שיושב עליו והמקל שמונח לצידם. אני הזקנה המטופחת שמשעינה על כתפו את הראש ועל פני יש אושר אמיתי של אחת שבאמת עברה רגעים קשים ולאחר רגע אני מתבגרת בג'ינס ושיער מחומצן שצועקת בקול גבוה על החבר שלה בגלל איזו סיבה טיפשית שמאוד חשובה בעיני כרגע ואז אני גזע של עץ גבוה במיוחד כי איני יכול לשקף את כולו ואני גזיר עיתון שעף ברוח ואז מסטיק שדבוק לרצפה וגם קליפת בננה, ואני מתרחקת מהאיזור.
עכשיו אני רק רוח ואני צבעונית מאורה של השמש בגוונים יפייפים ואז אני נערה רזה שבוכה ומלטפת איזה חתול רחוב מאחורי האזניים ולאחר רגע אני סטודנט עסוק וממהר שמדבר בטלפון ואינו מתפנה להביט ביופיו של הפארק שאני חולף על ידו, וכשאני מתקרב מידי בטעות אני לרגע הטלפון הנייד ומזל שיש רוח שמרחיקה אותי מהסטונט והטלפון, כי הוא מבלי משים הושיט את ידו לפוצץ אותי, בלי להבין שאני בעצם עכשיו הוא.
כשאני מתקרב אל הפארק אני נהפך לאישה צעירה ולסנדוויץ' שבנה הקטן מסרב לאכול ואני הדשא וגם מרחף מעליו ואני ציפור שעפה גבוה מעלי, והרוח שהיא אני נושבת לכיוון המתקנים וזה משמח אותי כי נראה שכייף שם. אני מגלשה גבוהה וצהובה ואח"כ מגלשת צינור צבעונית וסולם ובן 3 שמטפס עליו ואני נדנדה. אני נושבת לכיוון ארגז החול ולרגע אני החול עצמו אבל אז אני הופך לפרצוף המקסים של פעוט בן שנתיים בקושי שמשחק בחול, ויש לי עיניים כחולות יפות, ולפתע אני נהפך לשפריץ של רטיבות על אפו שמכווץ לרגע בצחוק, אני מתנפץ.
אני נהפך לטיפות שזולגות במורד הלחי שלו עד שהאמא מנגבת אותי עם טישו, ואז קורה משהו מוזר ואני לא נהיה הטישו אלא נספג בתוכו, ורגע לפני שאני נעלם לגמרי אני חושב על זה שבעצם אף אחד לא התייחס אליי בלי לנסות לדקור, עד שהתפוצצתי בדיוק בתזמון הנכון.
(זה לא באמת כתוב טוב, זה פה סתם בגלל הרעיון הכללי.)
יש לי מן פקק בראש. אולי זה מה שכולם קוראים לו מחסום כתיבה, ואני אף פעם לא האמנתי שזה באמת קיים ותמיד חשבתי שהכול בראש. והיי, עכשיו זו אחת התקופות ה..לא טובות במיוחד, ובכלזאת אני לא מצליחה לעזאזל לכתוב. אז.. התיאוריה על זה שבתקופות של רע כותבים מלא ובקלות התנפצה. כאילו מן, אינלי את המצברוח המתאים לזה ואת הסבלנות לשבת ואת הרעיון שמנקר בראש ומתפתח מרגע לרגע עד שאני ולא מצליחה להתרכז בשום דבר ופשוט חייבת לשבת ולכתוב אותו.
וכל הזמן האחרון הסברתי לה המון פעמים כמה שהיא כן יכולה לשלוט בהפרעות אכילה ושלא נכון מה שהיא אומרת וזה קשה אבל כן אפשר, למרות שבעצם הייתי באותו מצב בערך. עד שהחלטתי שזה מטומטם להיות לגמרי שם אבל בלי החלק הכי חשוב, אז.. אמ. גםככה הגוף שלי מנהג ממש מוזר. ואני שונאתשונאתשונאתשונאת מחזור!
ואוף, בכלל לא התכוונתי להתנתק כלכך מכולם ולתת לזה להיות כלכך מן מרוחק. כאילו, אני לא מרגישה עכשיו בנח איתם. והן די כזה, כל הזמן היו הכול ונורא אהבתי להיות שם. בוהו וזה :)
ו..אתם יודעים, רגשות זה לא בלב כמו בספרים. זה כואב נמוך בבטן קצת מעל המחזור, איפה שרעבים חזק. רק שרעב זה ריק, וגעגוע זה כאילו הבטן מלאה בדמעות. כמו התחושה שיש בגרון ממש לפני שבוכים, אבל עוד מנסים לבלוע אתזה, רק בבטן.
עוד שניה פורים$%#@%!! הלוואי שיהיה כייף D: כאילו ממש חסר שלא, כי אז ההזדמנות הבאה שיהיה כייף תהיה רק בפסח, וזה עוד מלא זמן. אני ממש מקווה שיהיה קיץ, ושאני אצליח להגיע למפגש ושיבואו אנשים, ושניסע לכנרת או אילת או לאנשהו, כל עוד יהיה שם נחמד. וגם באלי להיות בשושן פורים אצל סבא וסבתא עם כולם, אחרי מלא שנים שנסיתי להתחמק מזה. כי.. אני פתאום מתגעגעת אל כולם, למרות שבד"כ לא נעים לי מהם, כאילו מהמבוגרים, לפחות.
ופתאום אני די מחבבת להיות בבית ובסדר גמור עם חצי מהמשפחה. ברב המקרים האלה זה מתפוצץ די מהר, אבל לבינתיים בסדר שם. אולי אפילו יהיה בסדר לגור שם שנה הבאה, אבל לא באמת אפשר לדעת וכל הפעמים שגרתי שם עשו לי רע.
יותר מידי משפטים בפוסט הזה התחילו ב-ו'. אבל למי יש כח לעבור על ולעשות הגהה? 
בבלוג זה
בכל הבלוגים
