"משפחה יקרה,
אם אתם קוראים את השורות האלה, סימן שלא תראו אותי יותר - שאיני עוד בין החיים. אני יושב עכשיו בביתן השמירה, כותב לאור הפנס הצבאי וקופא מקור; המעיל הטוב נמצא עכשיו אצל בן, שיצא לסריקה. אני לא באמת מסוגל לדמיין את היום בו תקראו את המכתב הזה, לא יכול לדעת מה בדיוק תרגישו ואיך כל אחד מכם יגיב. אני יכול רק לתאר לעצמי שזה יתחיל כמו בסרטים - שני גברים שידפקו על הדלת, קצין ורופא. או חובש, תלויי עד כמה המדינה תוכל להשקיע בזה.
אמא, את ודאי תפרצי בבכי מייד כשתשמעי, ואתה אבא מן הסתם תחכה עד שהדלת תיסגר אחריהם, ורק אז תתחיל להתפרק. שרה, אני יכול ממש לראות אותך יורדת בריצה למטה למשמע הקולות, דורכת מדרגה כן מדרגה לא, ואז מחבקת אמא - בוכה גם את - בזמן שאבא ניגש למטבח להכין לעצמו קפה חזקחזק. רק לטומי הקטן ייקח איזה זמן להבין...
אני לא בטוח מה עליי להגיד, מעולם לא הייתי טוב בניחום אבלים.. קשה לי לדמיין איך תרגישו ומה תרצו לשמוע, אבל אני אנסה; אני רוצה שתניחו לרגע את הצער בצד, ותנסו להתרכז ברעיון שעלה לי בראש קודם, כשהיה תורי לסרוק את האיזור. יכול להיות שתחשבו שהרעיון הזה הזויי ובלתי מציאותי, לא ניתן להגשמה, אבל אני בטוח שיש לי שותפים לחלום, הלוואי שאתם ביניהם, ואני גם יודע שיום אחד עוד נהיה מסוגלים לממש אותו.
אני לא יכול להגיד לכם לעצום עיניים, אבל אני מבקש שתקשיבו למילים הכתובות שלי, ותנסו לדמיין.
דמיינו עולם ללא גבולות, בו אמא אדמה אינה נפרסת לארצות ומדינות. עולם ללא חמדנות ותאוות שלטון, ללא דתות כוזבות, בו אין סיבה שמספיקה להרוג או להיהרג למענה. דמיינו שאיש לעולם לא יאלץ להילחם למען אנשים שאיבדו מזמן את הערכים - אחרי הכול, למה למות למען אלה שלא באמת חיים? דמיינו חיים ללא דאגות, כי כולם יבינו שהדאגה היא בזבוז של זמן שהיה יכול להיו מלא בצחוק במקום. דמיינו שלעולם אינכם מפחדים, מלבד מהיום בו תתחילו לפחד, היום בו תתקבעו במקום, תתמכרו לעושר גשמי ותנסו לצבור ממנו עוד ועוד. תפחדו רק מהיום בו תרגישו עליונים על אחרים בשל כך, תפסיקו לחייך חיוכים אמיתיים, ובעצם גם לחיות. אני יודע שאולי עכשיו קשה לכם להאמין, אבל אני בטוח שיום יבוא וזו תהיה המציאות. ואם תתאמצו מספיק, אהובים, אני מקווה שתצליחו גם אתם לראות...
אני מבקש שתמשיכו לדמיין - דמיינו חיים בהם כולם יקשיבו זה לזה, וכשיהיה צורך אמיתי גם יעזרו. אני רוצה שתדמיינו חיים בהם רק תשמחו ותפטפטו על עניינים חסרי משמעות, ובעיקר תצחקו. חיים בהם תקומו בבוקר אחר הצהריים משינה מרעננת ואז תלכו לאן שכפות רגליכם היחפות יובילו אתכם, חיים בהם אתם כן והרבה תחבקו אנשים לא מוכרים. בחיים האלה איש לעולם לא ירעב - תמיד בסוף ימצא מה לאכול ומאיפה, ואז כולם ישכבו על הדשא בצל ויחכו שהקיבה היקרה תסיים לעכל.
יקיריי, נסו לדמיין חיים בהם לעולם לא תאלצו להיכנע לעצב, לעולם לא תישברו יחד עם הגלים שמתנפצים על אבנים גדולות בחוף. בחיים האלה אתם לא תימסו למול השגרה שמנסה ותמשיך לנסות לכפות עצמה עליכם בדרכיה הערמומיות, ולא תכופפו את ראשיכם תחת שלטונם הדיקטטורי של המספרים והעובדות, הסטטיסטיקות והדרכים הסלולות.
ואם קשה לכם מידי, פשוט תדמיינו שמחה.
דמיינו עבור טומי, שהעולם בו הוא יגדל, יהיה עולם בו איש לא ינהג בכלי רכב, על מנת שלא ליטול חיים. דמיינו שלא יהיה צורך לחטא את הפצעים ולהכאיב לו על מנת להתחסן בפני מחלות, מכיוון שאתם וכולם תדעו תמיד בבטחון שהלהבה הבוערת בפנים תצרוב כל חיידק שינסה לחדור פנימה ולכבות אותה. אבא, נסה לדמיין חיים בהם לא תרגיש בצורך לחסוך כסף, כי תבין - כמו שכולם יבינו אז - שמה שבא פעם יבוא שוב מן הסתם, ושאת מה שהולך לא תוכל לאבד שוב, להוציא על דבר מיותר מזה ששילמת עליו. תדמיין שגם בבריאות לא תרצה לחסוך - הרי עם הזמן היא תלך בכלמקרה, ואז לא תוכל לבזבז אותה בדרך הטובה ביותר, ובקצב שלך.
אמא, תדמייני שברגע שתרגישי שאיבדתם במקום מסויים יותר משאפשר למצוא, תוכלו פשוט להדליק מדורה גדולה ולשרוף בה את כל הרכוש שצברתם ואין למי לתת, ואז להמשיך הלאה אל הלא נודע, כשכל הזכרונות והחששות נותרים מאחור. דמייני שלעולם אינך צריכה לדאוג לבנים שנשלחים אל לב המלחמה... שרה, בבקשה תדמיינו בשבילי את עצמך מתחבקת, מתנשקת או מחזיקה ידיים עם אדם קרוב אל מול השמש הטובעת בים, ותדמייני שזה קורה לפחות פעם בחודש או פעמיים. תדמייני שאתם מתכרבלים בתוך שמיכה עבה, אולי גם שרים בקול שקט, רק אתם והגלים וכיפת השמיים, ואז הולכים לישון עם הזריחה.
אתם ודאי חושבים עכשיו שזוהי סתם פנטזיה רחוקה, שהיה לי יותר מידי זמן לחלום תוך-כדי השמירה. אני מניח שאתם צודקים, זה די הגיוני, אבל אני מאמין שיש עוד מיליוני אנשים כמותי, שחולמים על זה אי שם בתוך הראש. אני מקווה שתדמיינו כמיטב יכלתכם, ואולי יום אחד תתחילו גם אתם להאמין. הרי אם תנסו תוכלו - די בקלות - לראות זאת גם אתם. אולי כבר בתור מציאות ואולי רק בתור שותפים לחלום, אבל אני ממש יכול לדמיין את היום שיבוא ובו האנושות כולה תתנהל על פי חזוננו, אם כולנו נחלום ונאמין.
בכל פעם שתיזכרו בי ויהיה לכם קשה, תחשבו על כך שאין גיהנום מתחת או גן עדן מעל, אלא שלאחר שהדיו שמגוללת את סיפור החיים דוהה והדפים מצהיבים, לאחר שהכריכה מפסיקה להצמיד את ימי החיים אלה לאלה ומפסיקים החיים הגשמיים, אנחנו ממשיכים לחיות חיים רוחניים. תחשבו על זה כך, שבהתאם למידת השפעתנו על העולם, כך מספר העותקים שיוסיפו להפרסם גם לאחר שימות סיפור חיינו המקורי וינוח על משכבו בבית קברות לאמנות שהתיישנה. שלאחר החיים איננו נשפטים ואולי גם לא נעלמים: רק מהדהדים בעולם, גלים-גלים של הוצאות מחודשות ויצירות שנכתבו בהשראת זו שלנו. רק תחשבו על יצירותיכם שלכם ועל אלה של כל מכרי שבמידה מסוימת ממשיכים בדרכי, שמזכות אותי בחיי נצח אמיתיים.
אני מבקש שלא תצטערו יותר מן ההכרח, וכשתזכרו בי רק תחשבו קדימה, ותחלמו. ואולי, אני מעז לקוות, אולי גם תלחמו למען החלום. תדמיינו את היום הזה שיום אחד עוד יבוא, תדמיינו חיים של שמחה ואחדות ששוררת על האנושות כולה, ואם זה ימצא חן בעיניכם, בעצם זה גם אפשרי ליישם.
מציאות כזו, תהיה חיי הנצח שלי.
ובקשה אחרונה; כל עוד הימים הטובים עדיין לא באים, תשלחו לחיילים שבחזית, אם אפשר, כמה שיותר עוגות ושמיכות טובות. האוכל פה איום ואני קופא מקור... :)
אני רוצה שתדעו שאני אוהב אתכם תמיד. או אולי אהבתי. ואם אחיה לנצח, גם אוהָב..
אור."
לתחרות בנושא הביטלס.
(נכתב בעקרון על Imagine, אבל למען האמת ההשראה באה כששמעתי את 'מחר אני בבית' של אתניקס. לפני היה כמובן הבסיס, של ה'תדמיינו', אבל לא הייתי בטוחה במה לשלב את זה. ו.. אני לא בטוחה שז מתאים לתחרות, זאתומרת אם זה מספיק קשור לביטלס. אבל נחיה עם זה, נכון? יופי :)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
