בוקר חדש

כמה שאפילו רק התמונה הזאת יכולה לשמח אותי.

מן זמן ביניים כזה ש.. עוד שניה יגמר, אני חושבת.

היום בבוקר חלמתי שאני רוצחת ילד קטן. חלמתי את זה בבוקר ולא בלילה, כי זה היה הדבר האחרון שחלמתי, ושניה אחר זה השעון מעורר שלי צילצל. וכשמתעוררים מהר אז תמיד נשארות עוד שאריות של החלום, אז בדקות הראשונות של היום הזה הרגשתי ממש אמיצה, והתחלתי את היום במן הרגשה מיוחדת כזאת.

זה לא התחיל ישר ככה. לפני זה חלמתי גם קצת סיוטים, הייתי במקום מוכר שעבר שיפוצים ועכשיו יצאו ממנו כל מיני מנהרות מוזרות למקומות מפחידים. ככה יצא שרצתי המון, תוך כדי שינה, בסמטאות צרות וישנות. היו שם הרבה אנשים שידעתי שהם רעים, אבל אצל רובם זה בכלל לא בא לידי ביטויי. אחד מהם, שבא מולי, אפילו הסתכל עליי כשחלפנו אחד על פני השני, ולרגע שינה את הכיוון והתחיל ללכת אחרי, אבל כשהסתכלתי עליו הוא חזר לצד שלו. לכן מה שהרגשתי כשאחד מהם איים עליי סופסוף עם רובה היה בעיקר הקלה. אחרי ההקלה בא גם לחץ, לרגע חשבתי לברוח, אבל בסוף פשוט שברתי לו את הקצה של הרובה. זה אמנם היה נראה בהתחלה בלתי אפשרי, אבל ברגע שהתחלתי התברר שהקנה של הרובה ממש דק יחסית, וחוץ מזה שבחלומות אני דווקא די חזקה. אחר כך התברר שכל זה היה חלום, ואז הייתי שוב באותו מקום שרצתי בו בחלום, רק במציאות. פגשתי שם במקרה כמה חברות וזה היה ממש לא במקום שהן יהיו שם, אז כולנו היינו קצת מבולבלות. בסוף החלטנו שנשאל בפעם אחרת אחת את השניה אם באמת היינו שם, ואז לפחות נדע החלום של מי מאיתנו זה, אם זה חלום. אז רציתי לכתוב לי על היד תזכורת לשאול, בשביל שאני אכור את זה גם כשאני אתעורר. כל יד שמאל כבר הייתה מלאה, אז ביקשתי מאחת מהן, נקרא לה א, שתכתוב לי על ימין. אבל יצא שהדבר העיקרי שהיא עשתה זה לבדוק אם יש לי שם חתכים, כי באמת כשהתעוררתי זה לא היה כתוב.

ואז רצנו הרבה (וזאת עוד הוכחה שזה היה חלום) והגענו למרחבים כאלה פתוחים, והיה שם ילד אחד חמוד, שהזכיר לי מישהו שאני מכירה, נקרא לו ב. שאלתי את הילד אם הוא בסדר ואמרתי לו שלא ידאג ושאני אעזור לו, כי הוא קרוב משפחה של ב, שזה מישהו שאני אוהבת. התגובה שלו לא הייתה ממש דיבור, אלא יותר בכיוון של שהעיניים שלו נהיו ממש אדומות והרגשנו ממנו רוע, אז תיכף ידענו שהוא שד. אני רציתי להמשיך ללכת, אבל א אמרה לי שעדיף להפיל אותו מהצוק. זה היה נשמע הגיוני וחוץ מזה שאף פעם לא הרגתי בן אדם, אפילו לא בחלום, אז הלכתי על זה. זה אפילו לא היה קשה, הוא עמד בקצה ואני רק הייתי צריכה לכוון בעיטה כזאתי, אפילו לא בעיטה ממש מוצלחת, כי גם ככה הוא היה נמוך. נפלתי על הרצפה מהתנופה וביקשתי מא שתביא לי יד, בשביל שתעזור לי לקום. היא לא רצתה לגעת בידיים שלי כי לדעתה הן היו מגואלות בדם, לפחות באופן מטאפורי, וזה אומר שהיה לה מצפון. אבל כל מה שאני חשבתי זה שאף פעם לא הרגתי אדם, אפילו לא בחלום, ושזה דווקא ממש משחרר ונעים. ואז התעוררתי.

הבוקר היה לי ממש קל לקום, כי הייתה לי הרגשה כזאת של חריצות. הרגשתי שזה יום מיוחד, כמו הבוקר של יום שאתה מתחיל בית ספר חדש בתיכון, או כשאתה מתקבל לעבודה שממש רצית. יש בך מן תחושה שהיכולת שלך מאוד גבוהה, המון מוטיביציה, וצפיה שיקרו היום דברים חדשים. ככה היה לי היום בבוקר, לפחות לאיזה חצי שעה. בחצי שעה הזאת תרמתי עשרה שקלים לאיזה קבצן, ושני רחובות אחר כך מצאתי שטר של עשרים. אחר כך חייכתי לילדה שחצתה את הכביש כשהיא מחזיקה את היד של אחיה הקטן, ואמרתי בוקר טוב לאיש בקסיוק שמכר לי סיגריות. בחצי שעה הזו גם הייתה הפעם הראשונה שקראתי לו ביני לבין עצמי איש, ולא המוכר. הדברים הטובים האחרונים שקרו בחצי שעה הזאת היו שהאוטובוס הגיע ישר אחרי שסיימתי את הסיגריה, (ולא ישר אחרי שהתחלתי אותה, או סתם באיחור), ושהתחיל איתי מישהו שלשם שינויי לא היה נראה כמו אנס בן חמישים.

החצי שעה הזאת נגמרה כשהגעתי לעבודה. ישר אחרי שהיא נגמרה שברתי בטעות צלחת והבוס התעצבן עליי, ולקוח אחד ניסה לגנוב בורקס (שאני אפיתי. האמת שלא אכפת לי לתת לו כי בטח הוא היה ממש רעב, אבל אחד העובדים האחרים גם הסתכל), וגם נקרע לי הסינר של ההתלבושת-עבודה, מהפינה החדה בשולחן. בצהריים זקנה אחת צעקה עליי שהשירות אצלנו גרוע, ואז הבוס התחנף אליה והבטיח שהוא יטפל בזה, וב'זה' הוא התכוון אליי, וכולם שמעו וראו וזה היה נורא משפיל. רציתי לרוץ מהר כמו שאני יכולה רק בחלום, ולעצום עיניים לשניה ולדמיין תמונה ואז להיות שם ישר, בקסם, גם כן כמו בחלום, אבל לא יכלתי.

לא ממזמן חלמתי שאני חולמת שאני נמצאת בתוך סרט אחד שפעם ראיתי, ההחלפה. זאת אומרת, חלמתי בחלום את אחרי הסרט, כאילו שהשתחררתי מהרוצח ההוא כבר. אחר כך גליתי שהרוצח השתחרר מהכלא ושהוא בטח ירצה לבוא ולהשלים את העבודה, ורק אחרי שהייתי ממש בהיסטריה והכול וברחתי למקום אחד שמשום מה היה המשרד של המנהל מהתיכון שלי, אז הבנתי פתאום שכנראה חלמתי את זה שהרוצח פעם כלא אותי בלול תרנגולות והתכוון לחתוך אותי עם גרזן. לקח לי עוד איזה זמן להבין שאם חלמתי את זה שהייתי שם, כנראה חלמתי גם את זה שהוא השתחרר ושאני עדיין חולמת. חשבתי לעצמי שאם אני חולמת, אז לא יקרה לי כלום אם אני אקפוץ מהחלון למרות שזו הקומה השלישית פה. ואם אני לא חולמת, אז הרוצח תיכף יבוא. בסוף קפצתי, וריחפתי לכמה שניות, אבל אז התעוררתי. אני תמיד מתעוררת בקטעים הכי טובים.

בסוף המשמרת ניסים, שזה הבוס, לקח אותי באוטו שלו קרוב לחוף. יכולתי ממש לראות את הים מהחלונות, אבל לא יצאנו מהמכונית. בזמן שהוא זיין אותי חשבתי על זה שפעם היו לי גם חלומות אמיתייים. למשל לטוס לטיול בחוצלארץ, לגמרי לבד ולהיות עצמאית ולהכיר שם אנשים. ככה אני אלמד להיפתח קצת, וגם ליהנות. חלמתי להיות בכושר ולהוריד כמה קילו ושאני לא אעשן ושאני אמצא מישהו, שיהיה ממש שווה, עד שאני אפילו לא אהיה שווה אותו בכלל. וחלמתי גם להיות כתבת בנשיונאל-גיאוגראפיק, וזה כל מה שהספקתי להיזכר בו, הוא גמר מהר. אחר כך הוא אמר שאנחנו צעירים ומאוהבים שאין שום דבר שלא נוכל להשיג, והקפיץ אותי הבייתה, והכריח אותי לנשק אותו לפחות על הלחי. בחיים לא ראיתי לחי כזאת מגעילה.

המעלית שלנו מקלקלת כבר חדשיים וכולם מחכים שמישהו יעשה משהו בקשר לזה, אבל מישהו אחר, אז טיפסתי ברגל 5 קומות. כל הדרך רק נסיתי לעבוד על עצמי שזה חלום ולכן צריך להיות קל לי לעשות ספורט, וגם שאם אני אעצום עיניים ואחשוב חזק על הקומה שלי אז ישר אני אהיה מול הדלת. אבל כלום לא עבד וכשסובבתי את המפתח במנעול בקושי ראיתי משהו מרב שחור בעיניים, והזעתי ממש והתנשפתי כמו משוגעת.

אני חושבת שהסיבה שבזמן האחרון אני עושה דברים שווים בחלומות, כמו לעוף ולרצוח ולפעמים גם להיות סלב, היא שהשתחררתי קצת ושעכשיו אני חזקה יותר ויצירתית ואמיצה, ואם אני אעבוד על זה קצת אני בטח גם אצליח לשנות את המראה שלי, לפחות בחלום. מעכשיו אני לא אומרת לשום דבר לא, כי אני כבר יודעת לזהות ישר מתי שזה חלום. זה ממש פשוט: אם אני יכולה לעשות משהו ממש מטורף, כייפי, מדהים ולא הגיוני, מהסוג שקורה בדרך כלל רק לאנשים אחרים, אז כנראה שאני ישנה.

אני מתקלחת ומצחצחת שיניים בלי לאכול, ואז יושבת במרפסת. אני מעשנת בשרשרת וחושבת על חוסר ההגיון שבלצחצח שיניים קודם, ומסתכלת על הים. פעם, לפני ניסים, הים היה הרבה יותר יפה, ונראה לי כמו הסמל של הבלתי אפשרי. כאילו אם הייתה חברה כזאת, 'בלתי אפשרי (ע"ר)' או משהו כזה, אז הים היה הלוגו שלהם. בסוף אני מרימה את המאפרה ומנערת אותה מעבר לגדר, וכל הבדלים מהיומיים האחרונים מרחפים בדרך למטה ועושים כאלה סיבובים באוויר, מרב שהם קלים. אני לא מקנאת בהם יותר, כי בעוד כמה שעות לכל היותר אני אהיה חופשייה כמותם, גם אני אדע לעוף. כשהם מגיעים למטה אז מסתבר שבדיוק אישה זקנה אחת עוברת שם, ושכמה מהם נפלו עליה ולכלכו אותה באפר. אולי אפילו לא כביתי מספיק טוב את הסיגריה האחרונה שלי ותהיה לה כוויה. לא משהו נורא, רק שלפוחית קטנה או משהו. היא מקללת ומרימה את הראש למעלה, ואני מהר נכנסת לדירה. אולי זה לא יפה ולא צודק וחוץ מזה אני לא ממש יכולה לקחת על זה קרדיט כי זה לא היה בכוונה, אבל זה מרגיש לי כמו נקמה בזקנה מהצהריים.

הלילה אני בטח כבר אהרוג מישהו מבוגר. אולי אפילו את ראש הממשלה. אף פעם לא רצחתי מישהו מפורסם.

(ממש בא לי תגובות)