פעם היה איש שהיו בתוכו המון המון תולעים, היום ישנן המון המון תולעים אבל כבר אין כל כך איש. בעצם מראש הוא לא היה איש, לא איש של ממש, רק בעיקר קליפה שמאגדת את כל התולעים האלה יחד לצורת אדם.התולעים שבפנים היו בצורות וצבעים שונים, למשל תולעת אחת דקיקה וורודה על שמלה שיושבת באופן מושלם על מישהי אחרת, ותולעת ירוקה ושמנה שנולדה כשהשכן זכה בסכום כסף די מכובד בהגרלה של הלוטו. תולעת פסים, כחול ותכלת, כששניים שרק הרגע הכרנו מתייחסים יותר אל האחרים וכבר מבינים שאני אפס, ותולעת ארוכה ארוכה שמבינה שכל התולעים האלה שמורכב מהן האיש לא יודעות לכתוב ולא לשיר ולא לרקוד ולא לפתח שיחות ולא להצחיק ולא להיות יפות כמו אסופה מסויימת אחרת של תולעים אחרות.
וזה נמשך ככה עד לאסון החור, ככה הוא נקרא עד היום בפיהן של התולעים הזקנות. שם המוני למדי, אם תשאלו אסופת תולעים שמבינה קצת יותר בתרבות, אבל קולע מאוד. תולעת אחת, אדומה ושרירית מרב חיוכים שאסופת תולעים איכותית במיוחד הקדישה לאסופה יפיפייה אחרת, התחילה לקדוח בקיר הקליפה שהיה בעצם די דק, די גמיש, עשויי גומי ונח לשינויים. זה לקח איזה זמן, אולי אפילו חודש - שגם הוא אגב אסופה, של ימים בצבעים וצורות - אך לבסוף נבקע המעטה ונפתח איזה סדק.
זה קצת מביך לספר, אבל האמת שרב התולעים באסופה לא היו מרוצות ממקומן, וזה הגיוני כי אחרת לא היו נולדות, בעצם. אז הן הציצו החוצה, בתחילה עם העין, ואחר כך גם עם יד ועוד רגל, ולבסוף הזדחלו, איטיות והססניות, חופשיות מאי פעם, והצטרפו כל אחת לאסופת תולעים אחרת. הירוקה אל האסופה בעלת הכסף, הוורודה אל בעלת הגוף היפה, והמפוספסת חברה אל הארוכה ויחדיו הצטרפו למועדון תולעים מוצלחות במיוחד, שכולם נמשכים אליהן מיד.
והאדומה, השרירית, חוררה לאט את הקליפה שאוגרת בתוכה יותר חיוכים יקרים מאשר תולעים, ומילאה אותה במיליוני גורים, אדומים וחסונים שסופגים במקום אור שמש, חיוכים שבאים מן האסופה הנכונה, אך לא מבינים שתוכנה השתנה. שעכשיו היא מלאה בתולעים זרות אחרות, תולעים של קנאה.
והקליפה.. עוד נמצא לה שימוש, אולי בסיפור אחר.
זה מעליב אותי בגלל שבאמת אכפת לי ממך. ולא בא לי להיות סתם. ובאמת שאני לא יודעת לעשות ולהגיד דברים בצורה הנכונה.. אבל פאק אני קצת די מתגעגעת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
