בפוסט הקודם, שנכתב ביום הראשון לחופש הגדול, שאמור היה להיות מקסים וכיף ומוצלח,

תארתי כמה שאני עומדת לנצל את הזמן שלי, להרזות, להתחטב, להרגיש טוב.

לאהוב את עצמ. זה הכל טוב ויפה ומאוד דשאפתני, אבל בשורה התחתונה?

כל החלומות והשאיפות והאמירות מלאות ההשראה שוות, טוב, לתחת.

איפה אני אז ואיפה אני היום? אז שקלתי בערך 53. אחרי שירדתי מ56 ל52 ואז התנדנדתי בין 52 ל53.

היום אני לא מעיזה לעלות על המשקל. כבר בערך שבועיים לא נשקלתי. אני מפחדת.

אני מפחדת לראות את הבתוצאה הישירה של הכישלון שלי. הנפילה הכואבת והמאד עלובה שלי.

אני יכולה לחפש ולמצוא המון טיעונים משכנעים והמון תירוצים שיצדיקו את העצלות שלי, את כוח הרצון שהתאדה בחום של הקיץ.

אני יכולה למצוא הסבר לבולמוסים ולהגיד שכאוב לי הראש והרגליים והכל בעצם, אבל זה לא ישנה כלום.

בשורה התחתונה, הסיבה לכשלון שלי היא פשוטה,

אני פרה שמנה ועצלנית.

וזה, הכל.

חודש הלך והתבזבז לו, בערך כמו כל השנה המיותרת הזאת. אני לא מתקדמת, אני משמינה ואני עלובה וענקית ואני לא עושה ספורט.

מקסים? לא. אה ועכשיו אני גם לבד. הוא עזב, בלי מילים, בלי הסברים.

אבל בעצם, מעולם לא הייתי ביחד. ככה שזה לא באמת משנה.

אני כבר מתביישת להגיד שהנה, מעכשיו דיאטה! ומעכשיו אני משקיעה את כולי ומעכשיו אני מוצלחת ויפה וטובה

כי זה תמיד נגמר בכמה ימים של כושר ולסיכום: אכילת כל הבית, בערך.

אבל מה עוד נשאר לי? אז הנה-

מעכשיו אני מרזה. בישביל כולם ובשביל עצמי בעיקר.

ממחר תפריטים, ספורט, הכל.

והיום, היום רק לא לאכול כל כך הרבה. למרות הבוקר שנדפק אני אנסה לשמור בצהריים ובערב.

ואשקל.... כשלא יהיה אף אחד בבית.