sometimes

והנה אני עומדת..

מסתכלת על שברי עצמי

רואה את הלב והנשמה שבורים לרסיסים,

מרוסקים...

ולי אין את הכח לעמוד, להסתכל..

אז אני נופלת עליהם

והשברים דוקרים, חותכים את הבשר

ואני שותקת

נחתכת בדממה

לא מוציאה מילה

מנסה להסתיר רת פניי

את ריגשותיי...

הכאב כמעט ומכריע

הזמן עובר ולא עוזר

והכאב ממשיך לבעור..

החתכים ממשיכים לצרוב..

הפצעים ממשיכים לדמם..

ובמקום לדעוך זה רק מתגבר..

ורק הדמעות שזולגות בלי להספיק מראות

את מה שהמילים לא אומרות..

"אמרנו לך" מצביעים עליי

"ניסנו למנוע וסרבת והנה את מוצאת את עצמך במצב שכזה.

אמרנו לך"

והם לא מבינים שלא את הכל הם יודעים..

הם לא ראו את הלב כשהיה שלם, נוצץ, מאושר..

רק שברים הם רואים, רק חורבן..

ומעליי עופות, מוצצים את דמי בלי רחמים

ואני שבורה, מנופצת, אפילו הכח להגיד "די" נעלם..

ואחרים עומדים בלי נוע,

"קומי" הם אומרים

מסתכלים עליי, למטה..

חושבים רק על עצמם..

לא מבינים שכואב, ששורף, ולי אין כח..

ואחרים אומרים "צאי, תבלי, תשכחי..."

אבל איל אבלה כשנשמתי קרועה?

שליבי מדמם ועיניי זולגות?

איך אבלה שהיכולת לשמוח ניטלה ממני?

איך אבלה שעודי שוכבת על השברים ולא מצליחה לקום?

ואלה שניסו להרימני נטשו גם הם..

ונשארתי לבד..

בוכה..

מסרבת להגליד..

מסרבת לעבור ולשכוח..

מסרבת להגיד שלום לתקופה המאושרת שבתקופות חיי

מסרבת להשלים עם האובדן.. עם הכאב..

ובתוכי אין את הכח,

לא לעמוד ולא לצעוק שכואב

וריק שם בפנים וקר

והכל כל כך זר ומנוכר

אנשים עוברים מעליי ממשיכים כרגיל..

ואני נשארתי שם שרועה, שותקת,

עם כאב גדול ואך לא שמץ של שמחה וגיל

ואני רוצה רק שקט..

חושך..

בלי כאב..

בלי דמעות..

רוצה שהכל יבלע.. 

יגמר..

רוצה להפסיק להעמיד פנים שאני חזקה..

רוצה להעלם בתוך השברים..

להתמוסס עם הכאב..

רוצה לעזוב את העולם שכולו גלגל..

את העולם שאוהב שהכל מתהפך ונהיה קר

רוצה לעצום עיניים ולא לראות אצבעות מופנות ועורפים מסביבי..

רוצה להבלע במערבולת..

לא לחזור..

לא להתמודד..

רק לשכוח שהייתי בכלל קיימת..