sometimes

יום אחד, ברגע של פנאי,

ישבתי לי וחשבתי...

דמיינתי את עצמי לאחר המוות מסתכלת על חיי

ותהיתי מה יסב לי אז נחת,

מה יהיה מושא גאוותי...

חשבתי שאולי אם אעשה היסטוריה ורבבות ינהרו אחריי..

אבל רבים לפניי עשו זאת וזה לא נראה בעיניי מספיק מיוחד,

מספיק ראוי לתהילה אחרי שתמו ימיי..

חשבתי שאולי קריירה מלאת סיפוק ועשייה..

אבל מאות בעלי קריירות מפוארות מתו..

לא תכלית חיי..

ואז נתתי למחשבותיי דרור

והן התחילו לנדוד...

לקחו אותי אליך...

ואז עם הבזק של חיוך הבנתי...

שכשנשמתי האחרונה תפסק

וחיי יעברו לנגד עיניי

אגלה -

שאת מיטב ימיי העברתי יחד איתך..

שרגעיי המתוקים והנדירים ביותר הם אותם רגעים שנו.. ביחד..

וידעתי,

שלא משנה מה צופן העתיד

האושר האמיתי היחידי שלי הוא אתה!

ואז..

כשהנצח כולו פרוס לפניי אני אצפה בקטעי חיי המיוחדים שהיו לי איתך

והתחושה הכי מתוקה שאוכל להרגיש - תעטוף אותי כשאזכר בך

רק אחרי שבועיים העזתי להתמודד...

הלכתי בשבילים, בדרך שלנו...

שמעתי את השירים שלנו..

הלכתי, והדמעות ניקוו בעיניי

הגוש נתקע בגרוני...

הלכתי, וזכרתי..

את הדרך שלנו..

את השבילים בהם פסענו..

הלכתי, ובכיתי על ימים שלא יחזרו עוד לעולם

על ימים שהלכו ואינם...

הלכתי, ונשמתי השתוללה בי...

רצתה לשמוע שוב את קולך

להיות שוב עטופה..

ורק הרוח מנעה מדמעותיי לזלוג

היכתה והקפיאה אותי בכל הכח

ייבשה את דמעותיי...

הקפיאה את כאביי..

עצמתי את עיניי ודימיינתי...

דימיינתי אותי כעלה ירוק, רענן, מלא מים, מלא חיות...

ואז הרוח באה

תחילה השתעשעה איתי שמשחק כוחות חביב..

אבל היא לא ויתרה, נאבקה בי..

כמו ילדה טנה נלחמה לנצח

ואני.. עלה קטן..

תש כוחי, נשברו עצמותיי

והרוח מצחקקת לה, נהנת...

משליכה אותי מקצה אל קצה

נהנת במכאוביי..

זורקת אותי מזרועותיו של זה לזרועות אחר, זר...

לאט לאט, נותנת לי ליפול לאדמה שרחוקה כל כך...

אדמת תהום...

ואני... מביטה סביבי..

מנסה לזהות את האדמה...

מנסה להבין היכן העץ החזק שלי..

היכן קרני השמש המלטפות, היכן המים...

והאדמה יבשה, חרבה, משוועת למים...

כמוני..

ונימיי מתייבשים אט אט..

גם כוחם עוזב...

וקצוותיי מצהיבים, מאיימים להשבר, להקרע..

ואני נושאת עיניי אל השמים

מחפשת את השמש.. את האור..

אבל רק אדמה מסביבי.. וחושך..

והעלה הקטן רועד מקור..

נימיו רקים ועורו מתיבש

ולאט לאט הוא קמל...

לאט לאט...

והרוח..

מידי פעם דואגת לתת תזכורת

מעבירה צמרומרת בעלה הגוסס..

דוחפת קלות או שלא קלות..

ואז עוזבת

נוטשת גם היא את המשחק.. את העלה..

והנה אני עומדת..

מסתכלת על שברי עצמי

רואה את הלב והנשמה שבורים לרסיסים,

מרוסקים...

ולי אין את הכח לעמוד, להסתכל..

אז אני נופלת עליהם

והשברים דוקרים, חותכים את הבשר

ואני שותקת

נחתכת בדממה

לא מוציאה מילה

מנסה להסתיר רת פניי

את ריגשותיי...

הכאב כמעט ומכריע

הזמן עובר ולא עוזר

והכאב ממשיך לבעור..

החתכים ממשיכים לצרוב..

הפצעים ממשיכים לדמם..

ובמקום לדעוך זה רק מתגבר..

ורק הדמעות שזולגות בלי להספיק מראות

את מה שהמילים לא אומרות..

"אמרנו לך" מצביעים עליי

"ניסנו למנוע וסרבת והנה את מוצאת את עצמך במצב שכזה.

אמרנו לך"

והם לא מבינים שלא את הכל הם יודעים..

הם לא ראו את הלב כשהיה שלם, נוצץ, מאושר..

רק שברים הם רואים, רק חורבן..

ומעליי עופות, מוצצים את דמי בלי רחמים

ואני שבורה, מנופצת, אפילו הכח להגיד "די" נעלם..

ואחרים עומדים בלי נוע,

"קומי" הם אומרים

מסתכלים עליי, למטה..

חושבים רק על עצמם..

לא מבינים שכואב, ששורף, ולי אין כח..

ואחרים אומרים "צאי, תבלי, תשכחי..."

אבל איל אבלה כשנשמתי קרועה?

שליבי מדמם ועיניי זולגות?

איך אבלה שהיכולת לשמוח ניטלה ממני?

איך אבלה שעודי שוכבת על השברים ולא מצליחה לקום?

ואלה שניסו להרימני נטשו גם הם..

ונשארתי לבד..

בוכה..

מסרבת להגליד..

מסרבת לעבור ולשכוח..

מסרבת להגיד שלום לתקופה המאושרת שבתקופות חיי

מסרבת להשלים עם האובדן.. עם הכאב..

ובתוכי אין את הכח,

לא לעמוד ולא לצעוק שכואב

וריק שם בפנים וקר

והכל כל כך זר ומנוכר

אנשים עוברים מעליי ממשיכים כרגיל..

ואני נשארתי שם שרועה, שותקת,

עם כאב גדול ואך לא שמץ של שמחה וגיל

ואני רוצה רק שקט..

חושך..

בלי כאב..

בלי דמעות..

רוצה שהכל יבלע.. 

יגמר..

רוצה להפסיק להעמיד פנים שאני חזקה..

רוצה להעלם בתוך השברים..

להתמוסס עם הכאב..

רוצה לעזוב את העולם שכולו גלגל..

את העולם שאוהב שהכל מתהפך ונהיה קר

רוצה לעצום עיניים ולא לראות אצבעות מופנות ועורפים מסביבי..

רוצה להבלע במערבולת..

לא לחזור..

לא להתמודד..

רק לשכוח שהייתי בכלל קיימת..