הקדמה:
ערב יום שישי 20:47 פבואר 2010.
מכירים את התחושה הזאת?, כן כן התחושה הזאת שאתה פשוט מתנפץ למיליון
רסיסים והזכוכיות מפוזרות לכל עבר ואתה פשוט כל כך חסר אונים, אתה יודע שאתה צריך
לאסוף את כל הרסיסים, לאסוף את עצמך שוב לחתיכה אחת, אבל אז אתה חושב לעצמך מה
הטעם? במה זה יעזור?, הרי החתכים לא יירפאו ואם הם כן יירפאו, אז תמיד יישאר
הצלקות, והשברים רסיס ועוד רסיס של הנשמה שלך שמפוזר לכל עבר הרגשה שנתקעת ואתה
פשוט לא יודע לאן להמשיך. שמחר נראה מיותר ומחרתיים גם הוא, ואפילו עוד שבוע או
שבועיים מה ישתנה? שאתה לא יודע לאן להמשיך , שאם זאת צומת אז לאן היה עליי לפנות?
אפילו שכל המחשבות הללו התרוצצו בראשה של מדיסון ללא הפסקה, היא החליטה לקחת את השברים ולאסוף
אותם, טוב לפחות לנסות לאסוף אותם, אבל אפילו אם כל הרצון הטוב היא ידעה שיהיו שברים שלא תוכל לתקן.
בוקר יום ראשון 7:35 פבואר
2009 .
"מדיסון את מוכנה להתעורר? את תאחרי ואני לא אקפיץ אותך וזה כבר לא תהיה בעיה שלי זה ברור לך? "
נשמע קולה של אווה אמה של מדיסון מהמטבח "אני
יוצאת אני יוצאת" אמרה מדיסון בעודה
מסיימת למרוח את המסקרה שלה ללגום לגימה אחרונה מהקפה החם של הבוקר ובאותו הזמן
לנסות להכניס את רגלה למגף. היה זה יום קר וטיפוסי בוונקובר בתקופה הזאת של השנה,
מדיסון ידעה שהיא מאחרת והחלה לרוץ בשרוכיה פתוחים.היא ראתה את האוטובוס הצהוב
מתקדם לעבר התחנה והחלה לרוץ מהר יותר במרוץ
נגד הזמן קולה של אמה הדהד בראשה שאמרה שלא תסיע אותה ולמדיסון ממש לא התחשק לאחר
וללכת בקור הזה היא האיצה את הקצב, היא כבר ראתה את דלתות האוטובוס מתחילות להסגר
ואת אחרון התלמידים עולה. "חכה, חכה" צעקה לנהג האוטובוס ונכנסה פנימה.
"בכל הימים אתה מאחר ודווקא היום אתה מקדים נכון? " הסתכלה בו במבט זועף והתקדמה לעבר המושבים
האחוריים. האוטובוס היה ישן ודל תקציב בערך כמו הבית ספר של מדיסון, החימום פעל רק
מאחור והכיסאות הרעיפו אבק ובכל מקום היו כתובות של אנשים כמו מארק וקרוליין
שחושבים שכל העולם צריך לראות שביחד הם שווים לב. למדיסון ממש לא היה כח לאהבה,
היא לא הייתה טיפוס כזה וחשבה שזה נדוש וחסר חשיבות. לפחות כך היא הייתה אומרת למי
שהיה שואל שאלות בסגנון של "נו ומה איתך יש לך
מישהו? " "מה את חושבת על הבחור הזה שם" או "יש לי ידיד הורס
להכיר לך".אל תבינו לא נכון מדיסון הייתה יפה בצורה בלתי יאומנת ולאלו שישאלו
גם נשית, בעלת חוש הומור ובעלת ביטחון
עצמי.היא פשוט לא רצתה לגרום לעצמה את הנזקים של האהבה אחרי שראתה מה זה עולל לכל
האחרים. למדיסון היו זוג עיניים ירוקות גדולות ועור בהיר, שיער חלק בצבע חום כהה, אף
סולד ותמיד היה סומק בלחייה, הייתה לה גומה בלחי שמאל וצלקת קטנה במצח. היה לה גם
גוף שלא יבייש אף תלמידת תיכון ממוצעת.מדיסון חגגה את יום הולדתה ה16 ב9 למאי.היא
שמה את האוזניות והתנתקה לה מהעולם לכמה רגעים, עצמה את העיניים הסתכלה על רגליה
המכוסות בשלג ועל מגפיה הפתוחים.היא הסתכלה במצלמה הקדמית של הטלפון וראתה איך
שערה נראה,אספה אותו לקוקו ונהנתה עד כמה שאפשר מהנסיעה שהתפללה שתאפשר לה לשנן
עוד כמה משפטים למבחן בביולוגיה שאליו לא הספיקה להתכונן כי צפתה בטלוויזיה עד
מאוחר. בעוד מדיסון שוקעת במוסיקה המתנגנת היא מרגישה נגיעה קלה בכתפה. מדיסון
פקחה את עיניה באדישות האופיינית לה אף על פי שהנגיעה הבהילה אותה מבפנים .מולה
עמד נער ממוצא שנראה די טוב יש לציין, "אפשר לשבת? " שאל הנער וחייך אליה
חיוך שחשף שיניים ישרות ובוהקות, מדיסון הסתכלה מסביבה לראות אם אולי לא היו
מקומות אחרים פנוים אחרת למה שישב לידה, אבל למרבה ההפתעה האטובוס היה ריק ."כן"
ענתה במבט בוחן וחזרה לאוזניות שלה. לאחר מספר שניות הרגישה מדיסון עוד טפיחה קלה
על כתפה."מה?" ענתה באנחת חוסר סבלנות קלה. "רק רציתי לשאול איך
קוראים לך " ענה הנער. "מדיסון ולך? " השיבה בחוסר עניין מוחלט אך
השתדלה להיות מנומסת." מתיו , אני בשכבה שלך ראיתי אותך כמה פעמים את לומדת
איתי ביולוגיה" . ענה מתיו והרכין ראש למכשיר הסמארטפון שלו אף הוא .לראשה של
מדיסון שוב עלו המספרים הכימים למבחן שלא רצתה שיתקיים, ויותר מזה עלה לה המספר של
הציון שלא רצתה לקבל. האוטובוס עצר ומדיסון מיהרה להתחמק ממתיו אך ללא הצלחה הם
ירדו מהאוטובוס לאדמה מושלגת ומזג אוויר קפוא אף יותר ממה שהיה בבוקר.הם הלכו זה
לצד זה עד שהגיעו לכיתת הביולוגיה. " מוכנה למבחן?" שאל בעוקצנות קלה
"לא, אבל אני מתערבת שגם אתה לא לפי ההבעה הלחוצה שיש לך על הפנים כרגע
" ענתה והיה אפשר לשמוע את הסרקזם בקולה בצורה ברורה כמו בקולו של
מתיו."אולי זה סתם כי אני נלחץ מכמה שאת יפה וזה מלחיץ להיות לידך " ענה
לה ונכנס לכיתה.בעוד המורה מדברת ומדברת ומדיסון חושבת על הנוסחאות הכימיות של
אשלגן המתחבר עם ניאון היא נתנה לקצת מחשבות על מתיו לחדור לראשה. מה פתאום היא
חושבת עליו בכלל הרי הם הכירו הבוקר וזה ממש לא מהדברים שמעניינים אותה, היא יכלה
לנסות לשקר לעצמה אבל בפנים ידעה שמתיו נראה טוב והוא מתוק ונראה אפילו חכם. המורה
התחילה לחלק את המבחנים ומדיסון לא הצליחה לחשוב בכלל על שום דבר. היא רשמה את השם
וניסתה לחשוב על תשובות אל מול הדף שנראה כאילו כתוב עליו ובג'יבריש כרגע בעבורה
היא בכלל לא הייתה מסוגלת להתרכז בנוסחה הכימית של מימן או פחמן, או כמה אלקטרונים
יש באטום. וכעבור בערך רבע שעה היא מצאה את עצמה שלא במודע מתחילה לקשקש כמו כל
הילדים נדושים האלו שכתבים במחברת שלהם מתיו+ מדיסון= לב והיא בכלל לא תכננה את זה
היא לא ידעה מה לתכנן. ולאט לאט בעוד המחשבות לא מפסיקות להתרוצץ עברו השעתיים
והיא מגישה דף עם תשובה אחת בתחילת הדף
שם: מדיסון .
בשלב הזה כל מה שהיא חשבה עליו זה לא על מתיו אלא על הריתוק שאמא שלה
תיתן לה כשהיא תראה 0 בתעודה. בערך
בסביבות 16:00 נגמר היום לימודים של מדיסון במשך שעות על גבי שעות היא פשוט לא
ידעה במה להתרכז היא היתה עסוקה בציון, במתיו, במחשבות הלא פוסקות שבאות מכל מקום
ובכל דבר ואין לה מושג למה, היא לא ידעה להסביר לעצמה למה האובססיה הזאת, אולי הוא
גרם לה להרגיש משהו? אולי החוק מספר 1 אצלה כבר כזה מספר 1? אולי מתבגרת?, זה סימן
טוב זה סימן רע? ויותר מכל זה היא פשוט לא ידעה להסביר מה גורם לה לכל זה.בעודה
צועדת לכיוון האוטובוס היא רצתה אותו שוב,איך זה הגיוני בכלל רק היום בבוקר היא
רצתה שהוא יתרחק ממנה ושיפסיק להציק לה , כרגע הדבר היחידי שהיא רוצה שיפסיק להציק
לה הוא המחשבות. איך במשפט אחד בן אדם יכול לגרום לך להרגיש כל כך טוב עם
עצמך.מדיסון עלתה על ההסעה וחיכתה לפגוש את מבטו של מתיו ששואל אותה אם יוכל לשבת
לידה. אך התפלאה לגלות שמישהי אחרת תפסה את מקומה, ופתאום הבינה למה לא רצתה
להרגיש משהו למישהו מלכתחילה. כי כשאת מבינה שהכל זה סוג של אשליה. שכלום לא באמת
אמיתי כמו שאת רואה את זה, הדבר היחידי שנשאר אמיתי הוא הכאב.
ותאמינו למדיסון. הוא היה אמיתי.
ברגע אחד של חוסר תשומת לב כל ההסעה התמלאה,מדיסון חשה הרגשת
ריקנות,היא לא רצתה שמישהו יישב לידה מלבדו. לא היה לה כוח לאף אחד.היא הסתכלה
ימינה וראתה את אנה חברתה הטובה מתקרבת וידעה שהיא צריכה לעטות את מסכת הקרירות
והשלווה הרגילה על הפנים שלה, אף על פי שזה היה הדבר שכמעט שהכי לא רצתה לעשות
באותו הרגע, היה דבר אחד שלא רצתה עוד יותר, וזה היה להסביר לאנה מה עובר עלייה
כשהיא בעצמה לא יודעת את התשובה לזה .
אנה לא מפסיקה לדבר ולדבר על דברים שבכלל לא מעניינים את מדיסון
כרגע,בעוד שמדיסון אומרת תשובות כמו מסכימה איתך לגמרי או הממ בחוסר התייחסות
מוחלטת כשכל תשומת הלב שלה מופנית לנערה שיושבת ליד מתיו. והדברים היחידים
שמעניינים את מדיסון עכשיו זה או לשבת ליד מתיו, או להשתיק את אנה, או להגיע הביתה
ללכת לישון. סוף סוף חשבה מדיסון ההסעה הגיעה לתחנה מדיסון מיהרה לכיוון היציאה
ובלי לשים לב הרגישה שנתקעה במשהו, בלב היא כבר ידעה מה זה עם המזל שלה, אבל לא
הייתה מסוגלת להביט למעלה.
מתיו הסתכל עלייה במבט משועשע "לא יכולה בלעדיי אה? "
מדיסון צחקקה צחוק מזויף והתקדמה לפני שהנהג ישאיר אותה בפנים ולהפתעתה מתיו מאחוריה.
הרוח הייתה מטורפת בחוץ והשיער השחור והקצר שלו התעופף בצורה כל כך יפה וההבעת
פנים שלו הייתה מצחיקה עם הרוח על הפנים שלו והוא נראה כאילו קר לו, גם למדיסון
היה קר, למען האמת אם היא הייתה צריכה לתאר את עצמה במילה אחת באותו היה קרח.
השיניים שלה שקשקו והיא ניסתה להסתיר את זה כי בעיניה זה נראה מוזר וזה מביך אותה.
למען האמת אף על פי שמדיסון תיארה את עצמה כמזוויעה באותם רגעים היא נראתה מדהים
העיינים הירוקות שלה נראו כל כך יפה ליד צבע השלג והעור החיוור שלה השתלב עם השלג והשיער
שגלש על הפנים שלה היא נראתה יפה ברמה אחרת. מתיו הלך איתה בשורה בהתחלה הייתה
שתיקה עד שמתיו החליט ליזום שיחה, " אז מה איך הלך לך המבחן ? " מתיו
שאל אותה "האמת שלא משהו ואתה?" מדיסון ענתה,אבל בינינו זה לא היה לא
משהו, זה היה זה היה דף עם שם. "מתיו חייך ואמר בסדר כזה, אבל בואי לא נדבר על מבחנים את יודעת
שחשבתי עלייך היום? " הוא השיב וחייך את חצי החיוך שלו שחושף גומה."נו
חשבת דברים טובים אני מקווה." ענתה לו מדיסון . "יש דברים רעים להגיד
עלייך?" אמר ושם יד על המותן שלה. היא לא רצתה שזה יגמר
אבל הבית שלה כבר נראה מטרים ספורים לפניה והיא הייתה צריכה לעזוב בלית ברירה .
" טוב אז פה אני הולכת" אמרה מדיסון ונתנה מבט מבויש. הוא החזיק אותה
חזק כדי לחבק אותה לשלום והיא הרגישה את
שרירי הבטן שלו ואת חום הגוף שלו קרוב אלייה הוא נתן לה נשיקה קטנה בלחי והיא
הרגישה את הנשימות הקטועות והחמות שלו על העור הקר שלה ופתאום שקט, הכל נעלם.
מבחינתה זה רק הוא והיא לא משנה מה מסביב או מי העיקר שהוא שם. היא התמקדה בצעדים מרושלים לכיוון הבית שלה
מנופפת ניפוף קטן לעברו ומנסה להסדיר את הנשימה.זה לא קורה לי חשבה. את לא מרשה
לעצמך להתאהב מדיסון. את פשוט לא. זה ישבור אותך בסוף, אל תעשי את זה לעצמך, אבל
בסופו של דבר הדרך כבר התחילה ולא היה איך לעצור אין דרך חזרה מהמבוך שאליו היא
נכנסה. מדיסון מתקדמת על שביל הגישה שלה שומעים את רקיעות נעליה על השביל עם
העקבים הקטנים שלה והשרוכים שעדיין לא נשרכו עדו מהבוקר בצורה הרשלנית הכל כך אופיינית
למדיסון . מדיסון הוציאה את המפתח מכיס תיק הג'ינס שלה ופתחה את דלת הזכוכית לתוך
דירתה הריקה כהרגלה. הרצפה הלבנה והנקייה שמשקפת את פרצופה של מדיסון שפתאום חשף
חיוך רחב שהופיע באורח פלא על פרצופה היפה. היא קלטה כמה אושר רגע אחד גרם לה, וזה לא שלפני זה היא
לא התחבקה או הייתה במצבים אינטימיים עם ידידים שלה או בנים אחרים. אבל היום זה
היה שונה, זה הייתה הרגשה שונה, רמה אחרת תחושה לא רגילה אחת שכל פעם שמזכירים את
השם של הבן אדם הזה זה גורם לך פרפרים בבטן, שכל פעם שאתה רק חושב על אותו בן אדם
הסומק על פניך עולה והחיוך עולה יחד איתו. מדיסון החלה להירדם עם חיוך לפני שנרדמה
ועם חיוך ברגע שקמה. ובאותו הרגע מדיסון הבינה שהיא נפלה, כמו חיילת פצועה בקרב,
גם בה פגע הכדור שרק נורה מהאקדח . היא נפגעה בקרב של האהבה והכדור פגע בה פגיעה
ישירה .
בוקר יום שני 6:45 פבואר 2009
הבוקר היה הבוקר הכי טוב שהיה למדיסון זה שנים. היא הרגישה כלכך טוב
עם עצמה. היא הרגישה יפה, עוצמתית , היא הרגישה פרפרים ורצתה כבר להגיע להסעה
ופתאום התחילה להשקיע במראה שלה יותר. היא סירקה את שיערה הארוך והחלק , קרשים
קרשים היא שמה על ריסיה הארוכים מסקרה ועטפה את שפתיה בשכבת שפתון קלה. היא לבשה
מכנס בצבע כחול כהה שהבליט רגליה הדקות וחולצה בצבע טורקיז שהיתה צמודה על החזה
שלה והראתה מחשוף טיפה ארוך מהרגיל, החולצה גם גרמה לעיניה להיראות נוצצת מהרגיל או
שזה היה האושר שהרגישה. על רגליה נעלה את
נעלי האולסטאר הקרועות והמשופשפות שקנתה בשנה שעברה בברלין במכירת סוף עונה . היא
לגמה שלוק מקפה הבוקר חם וחיכתה שהשעון יורה שהשעה לצאת להסעה כבר תגיע. אך כידוע
לכולנו כשאנחנו רוצים שהזמן יעבור הוא פשוט לא עובר. היא אספה את הסנדוויץ' הסתכלה
על אמה נתנה לה נשיקה קלה בלחי ורצה לכיוון התחנה. היא עמדה שם 10 דקות לפני הזמן
מה שממש לא מתאים למדיסון באופייה מאחרת אבל עם ההסעה שלהם זה לא היה כלכך משנה כי
ההסעה הייתה מאחרת אפילו יותר ממדיסון בקביעות. היה קור נורא בחוץ ומדיסיון לבשה
את מעיל הצמר הלבן שלה ושקשקה עד להגעת ההסעה.כשעלתה על ההסעה והתיישבה במושבה
הקבוע היא התחילה להתעצבן למה הוא לא עולה כבר?, הזמן פשוט לא זז חשבה לעצמה
מדיסון שוב ושוב. עד שמתיו עלה על ההסעה. ופתאום רצתה שהזמן יעצור, שהוא לא יזוז.אבל
כידוע לנו הזמן לא נענה לבקשתנו, הוא התקדם לעברה והבטן שלה רעדה כל הגוף שלה רעד
תרתי משמע, חלק בגלל הקור חלק בגלל הרגשות שלה כלפיו. הוא התיישב לצידה והחל לדבר
בביטחון "אז מה יש לי מקום שמור קבוע לידך? " שאל . מדיסון הנהנה להסכמה וחייכה חיוך קטן שחשף רק גומה אחת קטנה
והסומק על לחייה בער. " נו מה את לומדת שעה ראשונה?" שאל מתיו
"בעיקר שעמום אתה יודע מתמטיקה. " ענתה בטון שחושף
ביטחון אף על פי שבאותו הרגע כל הביטחון העצמי הגבוה שלה היה בתחתונים הלב שלה דפק
על 160."איכס מתמטיקה" ענה וצחק צחוק מתגלגל בלא שום סיבה.מתיו התחיל
ללטף את שערה של מדיסון ואמר שהוא אוהב את העיניים של מדיסון .מדיסון לא רצתה
שההסעה תגיע ובשניות כאילו במהירות האור הם כבר היו שם. "אוף זמן
מטומטם" לחשה לעצמה מתיו הסתכל במבט מבולבל ומדיסון צחקה את צחוק הפעמונים
היפהפה שלה.
הם החלו להתצתופף עם שאר הילדים בכדי לצאת מההסעה ועם כל הדחיפות
שמסביב נצמד גופו אל גופה אך לצערה הייתה צריכה להמשיך להתקדם לא להיות דבוקה לדבר
שכל כך רצתה. הם ירדו ממהסעה והחזיק בידה בעוד הם הולכים בשביל הוא החל לדבר שוב
"יש לי שעה ראשונה שיעור חופשי, את תבואי לבקר?" שאל והשמיט את פניו
לכיוון נעלי האולסטאר של מדיסון. " אני אשתדל, איפה תיהיה?" שאלה בקול
עדין "איפה שתגידי לי" ענה והידק את אחיזתו בידה. "מה אתה אומר
שתחכה לי ליד המעבדת מדעים? " שאלה ונהנתה כל כך בעומק ליבה מהידוק אחיזתו. " אז אני אפגוש אותך
שם בסביבות 8:20 בערך?" שאל. " כן זה נראה לי בסדר" ענתה וחייכה
חיוך גמלוני. הוא פנה לכיתה שלו ומדיסון פנתה לכיתת המתמטיקה בתקווה שאם תלך לאט
יותר אולי הזמן ילך מהר יותר. למי אכפת מציונים היא תבריז מכל דבר כדי להיות קרובה
אליו כרגע.
היא נכנסת לכיתת המתמטיקה במחבות שמתרוצצות לה. נו כבר שהשעון יראה
8:20 נו . 8:15 מספיק טוב בשבילי חושבת מדיסון.
" המורה אני יכולה לצאת לשירותים? " שואלת והמחשבות לא
מפסיקות להתרוצץ "כן אבל תחזרי מהר זה חומר חדש" ענתה המורה
"בסדר" ענתה למרות שכולנו יודעים שהיא לא תחזור מהר.
היא הולכ ת לשביל בדרך למעבדה מתבוננת ברגלייה הולכות צעד אחרי צעד
משתדלת בצעדים מרושלים היא כבר הייתה קרובה לכיתת המדעים וראתה אותו נשען על קיר
האבנים של המעבדה הוא נראה כלכך יפה היא רצתה לרוץ לשם אך הלכה במסכת הקירות צעד
ועוד צעד. כשמבטו תפס את מבטה הוא התקדם לעברה אחז בה ונתן לה חיבוק עם כל רוחב
הכתפיים שלו היא הרגישה פשוט כל כך מוגנת בתוך זרועתייו, וחוץ מזה בחוץ היה כלכך
קר ובין זרועותייו היה כל כך חם ונעים.
הוא עזב אותה והתקדם איתה לעבר אזור הקרוונים הם נכנסו פנימה לתוך
קרוון ריק, הוא התיישב על שולחן והיא לידו
בפנים פעל חימום היא הורדה את המעיל שלה ומתיו בכלל לא לבש מעיל אלא
רק סוודר, מדיסון לא יכלה להפסיק לתהות איך לא קר לא מתחת ל0 מעלות בחוץ. "את יודעת, מאז שלשום אני לא יכול להפסיק
לחשוב עלייך" פתח בשיחה. "כל הזמן את עולה למחשבות שלי, אני מוצא את
עצמי אפילו לפעמים מתגעגע אלייך" הודה והמשיך, " אני מחכה לראות אותך
בבוקר כשאני עולה להסעה ובצהריים כשאני חוזר, והאמת שהייתי רוצה לראות אותך
יותר" . הוא הסתכל אלייה בעיניים מביטות ובוחנות לעברה. הוא רכן לעברה,
מדיסון שתקה היה אפשר לשמוע סיכה נופלת. הוא התקרב עוד טיפה עד שממש היה סנטימטרים
ספורים מפניה, "יוצא לך לחשוב עליי גם ?" שאל במין קול שקט
שמזכיר לחישה אבל טיפה יותר חזק, הלב שלה דפק כל כך חזק שהיא פחדה שהוא שומע אותו
גם. "כן" לחשה "יותר ממה שאתה היית מנחש" לחשה ורכנה לעברו גם
היא. שפתיהם היו כלכך קרובות אחת לשניייה הוא יכל לשמוע כל בליעה או נשימה שמדיסון
נשמה.
היא הרגישה את מגע שפתיו הרכות על שפתיה הוא נישק אותה בלהט כזה שלא
שוחכים הידים שלו גלשו לשיערה וייידיה של מדיסון אחוזות במין חיבוק באזור הצוואר
של מתיו, הם תנשקו במשך כמה דקות, הם עצרו לרגע, היא הסתכלה בו, הוא הביט לה
בעיינים והיא לו.
היא הרגישה תחושה שמעולם לא הרגישה לפני כן, היא הרגישה כאילו הוא סוג
של סם. כאילו היא לא רוצה להפסיק לעולם הוא רכן לעברה שוב. ואז הגיע הצלצול עם
כמויות הילדים שנכנסו לכיתה מדיסון יצאה ממנה בריצה.
רגשותיה סתרו זה את זה . הכל מכה בה .
12:35 יום חמישי שבוע לאחר מכן:
מדיסון יושבת בפינה שלה בבית הספר
ומקשיבה למוסיקה באוזניות, היא לא דיברה עם מתיו מאז המאורע, אימה הסיעה
אותה בכל מהלך השבוע במכונית ובשיעורי הביולוגיה היא הסתירה את ראשה כל פעם שניסה
לתפוס את מבטה והייתה מתחמק במהירות ממתיו. בקיצור איפה היינו? הפינה,
כן. מאחורי המון עצי אשוח נמצאת פינה קטנה
הסגורה בגדר, בגדר יש פרצה קטנה שרק מישהי דקיקה כמו מדיסון תוכל לעבור. בזמן
האחרון היא מוצאת את עצמה מסתגרת שם הרבה. רק שם היא לבד לגמרי.
היא נכנסה לפרצה בעוד עצי
האשוח מסתירים אותה היא הניחה את ראשה על ברכייה,והחלה לנסות לצאת מההכחשה העמוקה
ששרתה בה בשבוע האחרון. היא החלה לחשוב על כל מה שקרה. .הכל קרה ממש מהר,היא בכלל
לא יודעת אם זה מה שהיא רוצה, ועם זאת זה היה כל כך מדהים הנשיקה הייתה כל כך
מושלמת. אבל מדיסון הייתה אחרת, בדרך כלל מה שהסב לה אשור פשוט לא היה נכון לה.
אילו הייתם מכירים אותה הייתם יודעים שחיוך אמיתי על פניה זה דבר כה
נדיר. היא מיוחדת, יש שיגידו חולה מבפנים, שרוטה עמוק מידי. מדיסון ידעה שהיא פשוט לא מסוגלת לאהוב, שזה לא פייר
כלפי מתיו, לא פייר כלפי כלום.
מדיסון פשוט החלה לדמוע, כל חוסר אונים
שתקף אותה פתאום. חוסר המודעות. היא לא רצתה לזוז. לא רצתה להביט בשעון שיראה שהיא
שוכבת בפינה חשוכה מאחורי אלפי עצי אשוח דרך פרצה בגדר כבר כמעט שעתיים. לא רצתה
להביט בטלפון שיראה אלף שיחות שלא נענו.היא רצתה משהו שיגרום לה להבין, מה קורה,
למה היא כלכך דפוקה מבפנים?. היא רצתה פתק החלפה מהחיים האלו לתקופה מסוימת. היא
חשבה אילו הייתי נורמלית, סתם עוד נערה שמסוגלת להתאהב בבוחר רגיל כמו מתיו, להיות
נערה נורמלית וגמלונית, לחיות חיים מאושרים לא ראות הכל בדרך כל כך אחרת, לא להיות
קרה, זה קשה כי היא לא רצתה לפגוע, לא רצתה להיפגע, לא רצתה לדעת למה היא נכנסת.
ואז רטט הטלפון הופיע שוב, ובתגית השם שמו של מתיו. היא ניגבה את עיניה ובלעה את
רוקה. היא ענתה לשיחה.
"הלו" אמרה בקול עמום.
" תשמעי " החל מתיו בקול עמוק."אני יודע שלא דיברנו
מאז את יודעת.. " המשיך. " אבל לא הספקתי להיגד לך כלום, אני חייב לדבר
איתך. אנחנו יכולים לדבר?, עכשיו כזה? "
" אני לא ממש בתוך בית ספר כרגע, כאילו כן, אבל.. " ענתה
מדיסון
"איפה את?" שאל בקולו החם.
"מאחורי החדר של האב בית ואחרי הכיתת אנגלית, יש חלקת עצים נכון?"
שאלה.
"כן ליד הגדר " ענה
" כן, כן שם, תגיע לשם" ענתה
"מה את עושה שם? " שאל
"נדבר כבר כשתגיע " ענתה וניתקה
עברו מספר דקות והוא הופיע מתקשה לעבור בגדר ולאט לאט מתחיל לפקרה.
הוא נכנס דרך החור החדר שייצר בגדר התיישב לצידה של מדיסון ושתק.
הוא הניח את ידו על כתפה וחיכה שתדבר.
אבל לא, מדיסון שקטה כאילמת מניחה את ראשה על חזהו.
מתיו החל מעביר את ידו על שערה בליטופים קלים.
הוא חש דמעות זולגות על חולצתו הצמודה, זה היה בכי חרישי, אם לא היה
מגיש בו יש אפילו סיכוי שלא היה מוצא את עצמו מבחין בו.
הא לקח את ידו וניגב את לחייה ונתן לה נשיקה במצח.
לאחר כ20 דקות מתיו העז שוב.
" מדיסון," התחיל "תשמעי אני רוצה שנדבר על הנשיקה .. "
החל לדבר והפסיק כשהרגיש את ראשה מחל
להתחק מהחזה שלו.
"אני יודעת". ענתה וראשה כבר מורם מחזהו לחלוטין.
"אני מבולבלת,תשמע.. אני פשוט לא יודעת מה נכון לי, תשמע זה לא
שהנשיקה לא עשתה לי משהו, אני פשוט בן אדם מסובך מידי, מגיע לך משיהי יותר טובה,
תאמין לי " .אמרה רועדת טיפה, היא ידעה שהם נפגשו לפני זמן קצוב כל כך, אבל
עדיין השבוע ה זה בלעדיו גרם לה להבין כמה קשה יהיה לה עכשיו בלעדיו.
"אני לא רוצה מישהי יותר טובה אני רוצה אותך" ענה לה וקירב
את פניה לפניו באחיזה מלטפת
היא הסטה את מבטה ממנו
והתבוננה בידה המשקשקת מה שנאלצה לעשות במאמץ נפשי אדיר
"אני לא חושבת שזה יצליח, אני מצטערת מתיו, באמת, זה פשוט לא
בסדר. " אמרה והחלה פוסעת לכיוון החור בגדר נאנקת לא להסתובב לגופו החם
שהייתה כל כך זקוקה לו.
היא לא שיקרה, מבחינתה זה באמת היה לא בסדר לתת לו להיות איתה, הוא לא
היה מודע לכמה מעורערת נפשית היא, לכמה שבירה היא. היא ידעה שמגיע לו משיהי
נורמלית, מישהי כמוהו, לא כמוהה, מה שהיא לא ידעה זה כמה טוב יכל מתיו לעשות לה.
כמה שמתיו כאב כשהיא עזבה, כמה שהוא יכל לתת לה תחושת ביטחון.
הוא נעלם לו תוך דקות אחדות והוא כבר לא היה מולה.
אהל הכאב היה שם הוא לא הלך, היא הרגישה תחושת ריקנות כל כך עמוקה,
היא לא הייתה אמורה לעבור התחושה הזאת? הרי היא עשתה מה שהיא הייתה צריכה לא?, אז
למה התחושה עומדת בעינה.
היא פשוט הרגישה כאילו היא רוח כלום אוויר, רצתה לדעת אם היא עוד
מרגישה בכלל משהו הרגישה לא אנושית מין תחושה של חוסר מודעות לסביבה,לעצמה,לעולם.
היא החלה לפסוע חזרה לכיתה בדרך נחתכה מהגדר חתך עמוק, ואם זה עונה על
שאלתכם, כן יא הרגישה כאב אבל פשוט הכאב הפנימי היה כל כך עמוק שהכאב החיצוני כבר
לא השפיע.
הדמעות עמדו בזווית העין כן, אבל מסיבות אחרות.
היא התקדמה לאזור ההסעות לאחר שנעלמה יום שלם. הבטן שלה התערבלה
בעצמה, המסכת קרירות כבר החלה להפשיר, היא פחדה שתחשוף משהו לא רצוי.
תוך 5 דקות כל חברותייה
מקיפות אותה. אחת אחת בשאלות על היכן הייתה, מה קרה לה וכולי אך מדיסון מכחישה
ומשקרת בקשיחות שכבר הולכת ומתחילה להשבר.
הבנות מתחילות לדבר על דברים כאלו ואחרים ומדיסון מרחפת לה.
לאחר מספר דקות עלו על ההסעה.
היא התיישבה במקום המרוחק מאחורה, המקום הקבוע שלה שבו נפגשו בו
לראשונה,היא ציפתה שיעלה רק להציץ בו מבט חטוף קט.
אפילו שידעה שאין לה את הזכות.
יש הבדל כל כך גדול בין רצון להיגיון.
היא יושבת עם אנה,מרגישה כאילו צועקת לתוך החלל הריק וצועקת וצעוקת
אבל אף אחד לא שומע.
שהיא כלואה בתוך זכוכית שכל הזמן מאיימת להשבר אבל תמיד שנייה לפני
אינה מתפרצת.
התחנה עוצרת והיום השמשי יחסית לוונקובר בדצמבר מעודד אותה לעשות
סיבוב שאולי ירגיע אותה במעט.
היא הולכת בלי לשים לב כמה רחוק ההגיעה היא הלכה כבערך 3 קילמוטר במשך
שעות והזמן לא זז .
לפתע היא מתחילה לראות את החתך שקיבלה מוקדם יותר במהלך היום מתפרץ על
מכנסי הג'ינס היוקרתיים שלה מאיטליה.
היא מתחילה לקלוט שאולי החתך היה עמוק משחשבה ופתאום העייפות והמרחק
מתחילים להשפיע על גופה הזעיר.
כבר שעת דמדומים ובקרוב חושך וכבר קר.
פתאום היא קולטת את המיקום שלה, היא רואה תחנת אוטובס קרובה ומחליטה
להתיישב במהירות האפשרית לפני שהיא כבר לא תוכל לעמוד על רגלה.
היא רוצה להתקשר להזעיק עזרה אבל רואה שהסוללה נגמרה.
היא מתחילה להיכנס לפאניקה.
באותו רגע היא רואה את אוטובוס בית הספר עוצר מטרים ספורים, היא יודעת
שכיתות מסוימות לומדות עד מאוחר בימי רביעי,
היא גם יודעת בדיוק איזה כיתות. והיא יודעת מי בכיתות.
יותר נכון, היא יודעת שהוא בכיתה.
היא מנסה להתרומם, לקום, לברוח. אבל הוא היחיד שירד בתחנה הזו.
וביננו אין לה מספיק כוח נפשי ופיזי בשביל להצליח להתרומם.
וגם אם כן זה היה מאוחר מידי הוא ראה אותה במבטו. ראה את הפציעה ולאט
לאט החל לגביר קצב עד שהגיע לריצה ממש.
הבטן של מדיסון פשוט איימה
לפרוץ החוצה.
"מדיסון, מה קרה, מי עשה לך את זה, את בסדר?, מה.. , מה את עושה
פה..
?" שאל בטון היסטרי ומהיר בעוד מנסה הוא מוריד
חולצה.
"מה אתה עושה? 6 מעלות בחוץ השתגעת? " הסתכלה מדיסון במבט
נבוך על גופו השרירי החסון ועל חזהו הכל כך יפה.
"אני מנסה ליצור חוסם עורקים מהחולצה שלי, למדתי קורס רפואה לפני
כמה שנים, וראיתי כמה סרטים, וחוץ מזה ממש לא מענינות אותי המעלות מענין אותי את
איך זה קרה? , כמה זה כואב? הכל בסדר?. שאל.
"זה לא כזה כואב" ענתה בדיוק כשלחץ את חוסם העורקים ופלטה
גניחת כאב בעוד היא נושכת את שפתה.
"אני מצטער, אני מצטער לא התכוונת להכאיב לך"ענה בטון כל כך
אבירי.
"זה בסדר אני יודעת שאתה משתדל" ענתה והרגישה בוערת מסומק.
"תחזיקי לי את היד טוב, תלחצי הכי חזק שלך, זה יכול לכאוב
קצת" ענה לה
"היא החזיקה את היד שלו וזה התחיל.
כאב מייסר חוסר עונים תחושת עינוי, היא פלטה צרחה וברגע אחד הוא תפס
אותה בין ידוי עם חום גופו בקור המקפיא הזה בחזה חשוף מחבק אותה בכל רוחב כתפיו
ולוחש לה ששש, זה בסדר. זה נגמר. דמעות זלגו על כתפו ידוי אדומות מדם ורגלה פצועה
אנושות .
אבל הלב הלב מרופא.
הוא התקרב אלייה מבטו צמוד
אלייה וגופה חובק אותו, שפתייה העבות נוגעות בפיו היפיפה הוא מנשק אותה בלהט במשך
זמן כל כך ארוך אבל אותה זה לא מעניין היא יכלה להשאר שם שעות והרגל גם כבר לא
כואבת כלום לא כואב כשהוא שם.
אבל מתחיל להיות קר ומתיו מתחיל לרעוד בלי חולצה בקור הזה.
"בואי אליי הביתה, אני אטפל בך בינתים זה קרוב, בסדר קטנטונת?
" ענה וחייך חיוך עם הגומות היפות שלו.
"היי אני לא קטנה אני ממוצעת בסדר? " ענתה בטון עצבני אבל
אוהב .
"ממצועת ממוצעת בטח, יאלה קטנטונת תעלי לי על הגב את לא יכולה
לדרוך על הרגל, אני יעשה לך שק קמח או שאת מעדיפה שאני אסחוב אותך בידיים כמו
רומנטיקן אמיתי" ענה בגיחוך .
" אף על פי שזה נשמע מפתה אני חושבת שאני אלך על השק קמח"
ענתה וקפצה על גבו.
הוא לקח אותה על גבו במשך כמה רחובות ולא הראה כאב בכלל היא נשקה לו
בלחי ולחשה לו
"אתה יודע שאתה הגיבור שלי נכון?" לחשה לחישה חרישית
"תבואי כל יום, קטנטונת " ענה לה והוריד אותה לפתע,"
זה הבית, מצטער לאכזב אותך כמה שהגב שלי נוח הספה טיפה יותר. "
היא ירדה ועל סף הדלת הוא הרים אותה מהאגן שלה למעלה עם רגלייה באוויר
ונישק אותה בלהט.
הם נכנסו פנימה לביתו הגדול, "ההוירם שלי בחול עד סוף החודש, ואח
שלי באונבירסטיה עכשיו, אז אנחנו די לבד פה"
אמר וחייך. "אז אל תדאגי מפגישה עם ההורים על הדייט הראשון"
.
הוא הושיב אותה ליד האח והחל לשים עצים.
הוא ישב והיא שכבה על ברכיו ברכות.
"אז מה גרם לך לשנות את דעתך?, אם מותר לי לשאול". אמר מתיו
"אני חושבת שהדעה תמיד הייתה אותו הדבר, היא פשוט הייתה זקוקה
לדחיפה מהגורל שיגיד לה שזה הדבר הנכון לעשות" ענתה מדיסון.
"זה הדבר הנכון קטנטונת" לחש לה
והיא כבר נרדמה, מותשת מכל היום הארוך הזה.
בוקר, יום שישי, 9:20
לא היה לימודים ולכן זה בסדר שמדי שלנו נרדמה אצל מתיו, לפחות מהבחינה
הזאת. יש אנשים שיחשבו שלהרדם אצל בחור בדייט ראשון זה טיפה לא בסדר, אבל אנחנו
יודעים שבמקרה הזה הנסיבות היו שונות .
היא קמה, כרוכה בין זרועות גדולות שעוטפות אותה.
היא ראתה שכוסתה בשמיכה עבה ושהוא ניסה שיהיה לה כמה שיותר נוח.
היא רצתה להפתיע אותו בנשיקת בוקר טוב כאות להוקרת תודה.
מדיסון התקדמה לכיוונו אבל מתיו המסכן התעורר לתוך נשיקה צרפתית נועזת
ולא הבין את הסיטואציה, מתקשה לנשום החיק את מדיסון בכתפייה והרחיק אותה ממנו,
מדיסון נראתה מבולבלת.
"לאט לאט קטנטונת" צחק וחייך אלייה, "כמעט חנקת אותי" חייך שוב.
מדיסון נראתה מובכת ומאוכזבת, "תשמעי מה" ענה לה מתיו שוב,
"בואי נלך לצחצח שינים וכשנחזור אני מבטיח לצרפת אותך כל כך הרבה עד שזה כבר
ישעמם אותך, טוב? "
מדיסון הסתכלה בחיוך קל והנהנה כאות הסכמה.
כשחזרו מתיו אכן קיים את ההבטחה שלו, אבל מדיסון לא קיימה את הצד שלה
היא בכלל לא השתעממה, היא רק רצתה עוד.
בערב בסביבות אחת בצהריים, מדיסון הודיעה שהיא רעבה.
מתיו ניגש למטבח, הוציא מחבת, וניסה להכין משהו לא אכיל במיוחד.
מדיסון גיחכה, והתקרבה "נו טוב, מה כבר יכלתי ללצפות, הוא חתיך
אתלט ונחמד שידע גם לבשל רציתי אה?, מסתבר שאין כזה דבר שלמות" היא ניגשה
למקרר והוציאה ביצה.
מתיו חיבק אותה מאחורה, נישק אותה בעדינות מתמשכת, ברכות שכזו, ולחש
לה "אני לא יודע מתי הייתי מאושר ככה קטנטונת".
ערב יום שישי מרץ 17:30 :
מדיסון חוזרת הביתה. מסובבת את המפתח ונכנסת.
אימה יושבת בסלון צופה בסדרה סינית קבועה שהיא רואה תמיד.
מסיטה את ראשה לכיוון מדיסון
בעצבנות "איפה היית דאגתי לך נורא!"
"אממ.. שחכתי את המפתח אצל נעמי אז הלכתי להביא אתו ממנה ולא
הייתה לי בטרייה נוכבר היה חשוך אז נשארתי לישון שם מצטערת"
שיקרה בפנים נטולות רגש נשקה לה בלחי והלכה לחדרה.
אם תשאלו אותה למה שיקרה היא בטח תגיד שהיא הייתה צריכה זמן, או שלא
מספרים לאמא הכל, או שסתם לא רצתה להדאיג אותה עד שזה יהיה רציני .
אבל האמת שלמדי לא היה אכפת מכל אלו, היא הייתה מספרת לאמא שלה תמיד
הכל, מהנשיקה הראשונה,עד למחזור הראשון ועד לציון הראשון.
אבל הפעם , משהו עצר אותה כאילו כשהיא שאלה את השאלה מדיסון לא הייתה
מסוגלת לענות.
לא הייתה מסוגלת להיות נשפטת .
היא הגיעה לחדר הגדול והמפואר שלה.
הוציאה מהארון את השמלה היפה
ביותר שלה .
בצבע אפרסק בהיר נשפכה על גפה הצנום ונצמדה לחזה המלא שלה היא מרחה
אודם אדום על שפתייה טיפת איילנר שם ומסקרה פה והרבה סומק טוב נו בכל זאת נערה
בגיל ההתבגרות מה אתם רוצים.
היא ענדה עגילים מוזהבים וארוכים.
נעלי עקב שחורות עם לקה.
ולבסוף אספ את שיערה בצורה ייחודית את שערה הכהה והיפיפה.
עמדה מול המראה.
התבוננה בעצמה בכמה שהיא יפה כרגע.
והיא הייתה יפה.
ואז הורידה את נעלי העקב.
פשטה את השמלה.
הורידה את העגילים.
ואת החזייה והתחתון של ויקטוריה סיקרט.
פיזרה את התסרוקת המפוארת.
והורידה כל פיסת איפור
נותרה ערומה מול המראה.
ערומה לגמרי .
נותרה מול הפחד הכי גדול שלה, היא עצמה.
עייניה התכולות מתבוננות
ובוחנות .
החלה לדמוע בלי סיבה נראית לעין.
אבל ישנה סיבה.
הסיבה היא היא עצמה.
ורק זה.
רק היא עצמה ולא יותר .
באותו הלילה הלכה לישון ערומה במיטתה הענקית והתכרבלה בשמיכות הפוך
הענקיות השלה
בבוקר שוב נראתה הכי יפה שאפשר להיראות בחולצת טריקו עם סמל בית ספר
וג'ינס משופשף .
בשיער אסוף לגולגול וכוס קפה של בוקר יצאה להסעה.
וישבה בתחנה במשך חצי דקה עד שההסעה הגיעה (סימן שמדי לא בדיוק הגיעה
בזמן).
היא ישבה במקומה מדוכדכת טיפה. אל תשאלו למה. כמובן . היא לא תדע גם .
ואז מתיו הגיע והיא הרגישה טיפה טוב יותר כאילו תלוי אם ההגדרה של
טיפה באותו רגע הייתה בערך הבן אדם המאושר בעולם והלב שלך מתאפק לא לברוח לעשות
מרתון ריצה סביב כל העיר ואז לחזור ועדיין להיות מלא באנרגיה ולהיות מוכן לעשות את זה שוב אם זה איתו.
אם זאת ההגדרה של טיפה אז היא הייתה במצב טיפה יותר טוב.
מתיו מתיישב לצידה ובלי לומר מילה פשוט אוחז בה בזרועותיו
היא מניחה את ראשה עליו.
והוא נושק לה במצח בוקר טוב
קטנטונת.
בדיוק בשעה 8:00 אנה מתייצבת
למשמע האסמס של מדי בערב לפני
"מ.ח!!! (מצב חירום). מחר אני ואת השלמת פערים דחוף יש לי המון
לספר לאב יו סיס
נ.ב: מבריזים מספרות שעה ראשונה נכון?
מדי"
אז ככה, אנה בחורה בלונדינית וקופצנית למדי .
עם שיער חלק בטבעי אבל תמיד מאבוזר באיזה 10 סוגי בייבילס שונים.
מכורה לטלפון, מכורה לאיפור ולסרטם רומנטיים, סדרות רומנטיות,ספרים רומנטיים
וכל דבר רומנטי כעיקרון, יודעת כל רכילות עכשיות,
נו קדימה תשאלו איך מדי האדישה התחברה לפצצת אנרגיה בלונדינית .
מכיתה ג' בערך הם די משלימות אחת את השנייה.
מדי האדישה משפיעה על אנה בצורות כאלו ואחרות
ואנה הקופצנית משפיעה על מדי בצורות כאלה ואחרות.
בקיצור.
מדי כבר רואה את אנה בשער, עומדת מולה ונושקת למתיו לשלום.
ואז זה מתחיל.
" מה, אוקי רגע, מה ,את , הוא , מתיו , מתיו תומס הספורטאי,
החתיך, החכם, אתם ביחד רגע, ממתי, למה, איך, מי נישק את מי, מי רצה את מי, שכבתם?
, מה שכבתם ולא סיפרת לי, למה את שוכבת בדייט ראשון, יצא לך שם, שיט צריך לחפות
עלייך, אוי יש לך איידס, יואו , סיפרת לאמא,בית חולים עכשיו, יואו אל תמותי מה אני
יעשה בלעדייך, מה אני אשיר בהלוויה, יואו אני לא יודעת לשיר למה את עושה לי אתזה
?!?!?!"
אחרי התגובה של אנה מדיסון מרגיעה אותה בכמה תשובות.
"כן אני ומתיו תומס הספורטאי, החתיך , החכם ביחד, משלשום בערך
אבל התנשקנו עוד לפני פשוט די דחיתי אותו, כן שתקי דחיתי אותו , הוא נישק אותי
ואני אותו כזה ביחד. הכל היה ביחד, ולא לא שכבנו! , ושניה שנייה , אני מתה ומה
שאכפת לך זה מה השיר שתשירי טיפשה אחת."
"התגעגעתי מד"
"גם אני אן" אמרה
וגילגלה עיינים
"לפחות תנסי לגרום לזה להיראות חמוד וקיטש לכמה שניות!"
אמרה אנה במבט חצי זועף .
"זה הכי שאני מסוגלת תאמיני לי " . ענתה מדיסון
"טוב אז תספרי לי הכל ועכשיו" אמרה אנה
"זה לא די הכל? " ענתה מדיסון
אנה פצחה בצחוק , " אה את רצינית?" אמרה כשראתה שמדי לא
מבינה. "אז זהו שזה ממש לא הכל. " אמרה והחלה בשאלות חוקרות בערך משהו
כמו השעה הראשונה וההפסקה .
ישבנו ודיברנו במשך השעה השנייה גם, כן אולי קצת הגזמנו בהברזות, וכך
גם המורה שלי חשבה
ישבנו בפינה מאחורי החדר אוכל ודיברנו הרבה.
ואני נשמו רקיעות נעליים וקולה של מורה בשם קים שצועקת על תלמיד שלה.
מדיסון תפסה את אנה החזיקה אותה ואמרה לה בשיא המהירות
"רוצי היא בדרך אלינו,
עוד הברזה אחת שאני נתפסת ואני מושעית!"
"טוב,טוב, נו אני באה"
אמרה אנה
הם התחילו לרוץ בלב בוער ובנשימות קצובות ובשקט כזה.
אבל זה לא בדיוק עזר כשהגיעו לאזיור הכיתות תפס אותה המורה
להיסטוריה,ומכאן לחדר המחנכת אפילו שהחדר מטרים ספורים הדרך הייתה איטית כאילו
שהזמן שוב בכוונה מתגרה בה, כשהגיעה לשם המנהלת הייתה תפוסה בפנים
ובנתיים מדי מילאה טופס
הרגישה כמו במבחן
מדי הצליחה לענות רק על 2 תשובות ובכל שאר התשובות קישטה את הדף .
ואז מדי נכנסה אל החדר.
"מדיסון את יודעת מה היה הכלל שלנו? " שאלה ג'ולייט המנהלת.
" כן " ענתה מדיסון והרכינה ראש.
"את יודעת מה את מאלצת אותי לעשות נכון? " שאלה שוב.
"כן ענתה" מדיסון
והקשתה את פניה.
מדיסון קיבלה השעיה של יום,
לא משו כל כך רציני בכל אופן, לא בשביל ילד רגיל, אבל מדיסון הייתה ילדת מממוצעת
כזו, לא מאלו שמקבלים השעיות .
היא לא הייתה מסוגלת להתקשר לאימה ולשמוע את האכזבה שבקולה.
אז הלכה ברגל, בקור של מרץ בוונקוור.
הלכה והלכה.
ונכנסה לביתה, וניסתה להפשיר קצת.
השעה 19:00 אמא נכנסת.
"מדיסון ג'ייד וויליאמס! , שמעתי נכון והושעת?, מה יש לך לאחרונה
את מידרדרת! " אמרה ג'ו אמא של מדיסון .
"נו אמא, זה היה חד פעמי"ענתה
"אם לא היית מבריזה משיעורי לשון יקירתי היית מבינה שחד זה
מהמובן פעם אחת, אבל את עשית את זה כבר בפעם החמישית בערך"
ענתה זועמת.
"מה יש לך?, לא טוב לך?
את פשוט מחפשת תשומת לב זה מה שזה" המשיכה
"זה לא נכון! , פשוט רציתי לשבת עם אנה, לדבר קצת" ענתה
מדיסון
"יש כזה דבר הפסקות את יודעת?" ענתה לה
"תשתקי קצת! אין לי כוח אלייך, את לא מבינה כלום, את בכל מקרה
תמיד עסוקה בעצמך או בעבודה שלך או בחיים הפרטיים שלך, לי נמאס, את לא תגידי לי מה
לעשות!" צעקה מדיסון
"אני אמא שלך ואת תדברי אליי יפה גברתי הצעירה" ענתה גברת ווילאמס
שהייתה עצבנית מאוד כבר בשלב הזה
" את לא מתנהגת כמו אמא" צעקה מדיסון השליכה את דברייה
וברחה בדמעות זולגות לחדרה
מדיסון יושבת בחדרה הגדול והריקני, מלא בכל הדברים שאמא קנתה בכסף כדי
לפצות אותה.
היא לקחה את המנורה הורודה שקיבלה לחג המולד בשנה שעברה כי אמא לא
הופיעה בזמן ורצתה לפצות אותה.
וריסקה אותה על הרצפה.
היא ישבה על המיטה ולקחה את התמונה הקטנה במסגרת שם מאחורי מחשב.
החזיקה אותה צמוד לחזה.
בתמונה מדיסון, ג'ו ואבא.
אבא של מדיסון נפטר כשמדיסון הייתה בת 7 מסרטן.
מדיסון מפחדת מלחשוב עליו.
כי כשהוא פורץ למחשבות שלה,
אז הכאב פורץ ללב, והסיוטים בלילה מתחילים שוב.
כי כשהוא מופיע פתאום היא נזכרת בימיו האחרונים שבו זעק מכאב, תמונות
מהתקופה הזו צצות לראשה.
היא בכתה לה לבד ובשקט.
בלי שאף אחד ישמע .
במאי הזה, ב8 למאי הזה למען האמת, יום לפני יום הולדתה, זה יהיה השנה
התשיעית הוא איננו.
השנה התשיעית שיום הולדתה יהיה יום מחורבן, חשבה לעצמה.
השנה ה9 שתסתגר בחדר ולא תסכים לחגוג את יום הולדתה יום אחרי שאבא
מציף אותה.
במהלך כל המחשבות האלו, שלח מתיו הודעה
"שמעתי שתפסו אותך היום מבריזה, הקטנה שלי מורדת אה?, מה את אומרת
על לבוא למרוד איתי ביחד?"
מדי מקלידה באצבעות זריזות; "20 דק' אצלך מורד אהוב שלי".
היא לבשה שמלה צמודה לחזה בצבע כחול עמוק שמתפרשת ברגלייה, וחושפת
רגליים צרות, את שערה הארוך היא פיזרה.
היה חשוך בחוץ, היא התכוונה לצאת,"לאן את הולכת?, את לא יוצאת
מפה!, את בעונש".
" אני הולכת לפגוש את את אמילי, נו אמא אני מאחרת".
"את לא הולכת לשום אמילי", אין מצב את לא יוצאת , לא
היום".
"די להיות קרצייה כבר, תני לי ללכת!" השיבה
"קרצייה תקראי לחברות שלך, את לא יוצאת" ענתה לה ג'ו
"אבא היה מרשה לי" צרחה בדמעות
"אל תערבי את אבא שלך עליו השלום" אמרה ג'ו בכאב.
"אני לא מסוגלת להיות כאן מצטערת" הלכה וטרקה אחרייה את
הדלת.
היא עלתה על אופנוע הוולו הכסוף.
ונסעה לה, הדמעות עוד לא הספיקו להתייבש כשהרוח החורפית הצליפה בה.
היא הגיעה אל מתיו.
וכשראתה אותו עטף אותה בזרועותיו הגדולות ובנשיקה סוחפת.
" ארגנתי לנו משו בחוץ ,בואי קטנה".
היה שם פיקניק, מול שמי התכלת, בקבוק יין, פירות, סיר עם ריח טוב,
גבינות, קינוחים, כלום לא היה חסר.
הם התיישבו על שמיכת המשי הירוקה המשובצת, הוא נתן לה ענב.
הוא נשכב עם ידיו מאחורי ראשו.
היא נשכבה על חזהו, על חזהו הרחב והשרירי, יא שמעה את קולות נשימותיו,
את דפיקות ליבו הרמות.
והחלה לבכות. לבכות כי לא יכלה עוד.
כי הכל העמיס עלייה כל כך
שהרגישה כאילו היא כל כך קרובה להתפוצצות שזה כואב.
כי היא הרגישה שעבר עלייה כבר יותר מידי, שהיא רק בן אדם וגם לה קשה.
כי היא צריכה תמיכה, כי היא הולכת להתמוטט, אבל לראשונה יש מישהו
שייתפוס אותה.
ולפני שמתיו מספיק להציא מילה.
היא עונה" שש... אל תגיד
כלום, רק חבק אותי."
והוא?, לפקודתה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
