כל מה שג'ו עשה כל החיים שלו זה לנסות לשמור על איזון.

כשהוא היה קטן, אבא שלו אמר לו שכשבונים מגדל מלגו, צריך לשים לב שהבסיס יהיה רחב מספיק, ככה אפשר לבנות גבוה ולהגיע עד לשמיים.כמו שהבבלים עשו. אבל לג'ו היה מספר מוגבל של חתיכות לגו, לא משנה כמה חפיסות ההורים שלו קנו לו, המגדל שהוא בנה לא היה גבוה מספיק. ככל שהוא היה בונה לגובה הוא היה חייב להוסיף חלקים לבסיס, כדי ששום דבר לא ייפול, כדי שיהיה איזון. המגדל בחיים לא הגיע לשמיים, לא משנה מה ג'ו ניסה.

כשהוא גדל קצת, ג'ו שמע שצריך למצוא את האיזון בין הממתקים לאוכל הבריא יותר. כל הירקות שאמא תמיד מכריחה אותו לאכול. כשג'ו היה אוכל קערה מלאה באורז הוא היה חייב לאכול סוכרייה אחת. הכל הסתדר לפי החוקים האלה, הוא הרגיש כאילו הוא מצא את הסוד, את קו האמצע. אבל אז אחה"צ אחד התחשק לו סוכרייה אחת, ואחריה שניה. ואחרי מחשבה, הוא לקח גם שלישית. ג'ו כ"כ כעס, כל אותו אחה"צ הוא בילה בלבשל סיר אורז שעשה לו כאב בטן אחרי שלוש קערות שלמות.
 

כשג'ו פגש את ליסה, האדמה רעדה תחת הרגליים שלהם. הוא זוכר שבערב הראשון שבו הם התנשקו, הוא הלך הביתה ובלחות הכבדה הוא הרגיש קרוע. הלב שלו היה נפוח מאושר, כמעט מפוצץ. אבל הוא ידע את החוקים. הוא ידע את העובדה הפשוטה, שכשהאושר זולג מהגדות של הכלי שלו, יש לזה מחיר. ג'ו הכיר את ההרגשה הזאת, כמו בלון מנופח בהליום, כמו סוכריה אחרי קערת אורז. כשג'ו נכנס לחדר שלו וסגר את הדלת בידיים קפואות, הוא ידע שהוא חייב להשיג עצב. הוא חייב למהול את השמחה, אחרת הבלון שלו יתפוצץ. אחרת לא יהיה איזון.
ג'ו שבר כוס ונטל זכוכית ארוכה ומחודדת, שקופה עד כאב, והעביר אותה במסירות על פרקי ידו. כמו לכתוב סונטה, צלילים שהתמזגו אחד עם השני כמו הדם עם הפרקט הכהה בחדר שלו. הרמוניה.

כשליסה הבחינה בצלקות לבנות משוננות מתחת לשרוולים שלו, ג'ו ניסה להסביר בכל המילים שהיו לו. הוא צעק ובכה, הוא נישק ולחש, אבל היא לא הבינה. הוא צפה בגב שלה מתרחק וספר את נקישות הנעליים שלה על הבטון הרטוב תחתיהם. היא לא הבינה, המגדל לא גבוה מספיק. הוא הרגיש כאילו הלב שלו קבור עמוק בלב האדמה, כאילו אין לו שום סיכוי. הוא מקורקע לאדמה תחתיו, איתנה כמו החוקים שהוא פעל לפיהם. משהו השתבש, הוא משך בחבל חזק מדי.

ג'ו בילה שלושה לילות ללא שינה במטרה למצוא פתרון. הוא היה ספוג בכאב, שמנע ממנו לחשוב בבהירות. ואז בשחר השלישי כשהוא צפה בציפורים מתרוממות בעדינות מעצים במרפסת שלו, הוא הבין. הוא צריך אושר גדול על הכף השנייה של המאזניים. ככה הוא יתיישר שוב, ככה הוא יפסיק ללכת בכתפיים שמוטות. ג'ו ניסה הכל. אבל הוא הרגיש כאילו חתיכות האושר שהוא אוסף נוזלות כמו מים מכף מאזניים.
האדמה תחתיו הייתה חוט ארוך ומתוח, שזור מצמותיה של ליסה שהוא קילל בלילות הלבנים שלו.
ג'ו פסע על החוט, עקב אחרי אגודל. הוא שיחרר באיטיות את המאזניים והפשיל בזהירות את השרוולים. 

הגוף שלו היה קליפה של שום והלב שלו היה משקולת ברזל.
ככה, בלילה הכי חשוך שהוא ראה מעודו, במשב רוח חזק ג'ו התפרק ללב וגוף.
הוא נפל ועף בו זמנית, לנצח.
מאוזן לגמרי, וריק.
תמיד