כשג'ואנה הרימה את מבטה, קרני השמש שבקעו מבעד לצמרות העצים צימררו אותה. היא הסתנוורה והרימה את ידה לגונן על הראש. צמיד החרוזים שקשק וחיוך הוברח מבעד לשפתיים חתומות. היא נתנה למבטה ליפול וצעדה כמה צעדים, שקועה בדפוס הזהב שהשמש והעלים ציירו בשקדנות על המדרכה השבורה. בנשיפה ארוכה היא החליפה כיוון וצעדה היישר בעקבות הרגשה חזקה של פספוס, שהובילה אותה לעץ רחב גזע. בהתחלה היא רק בחנה שורשים עצלים המתפרסים בצורה כיאוטית על האדמה, חצי מציצים מבעד לשמיכת העפר שלהם. ארוכים, עבים. בטבעיות עיניה טיפסו במעלה הגזע, שאלות שגרתיות עיטרו את המחשבות העייפות שלה. בן כמה העץ? מה סוגו? ואז כשקצה אצבעה נגע בעדינות בקליפה המחוספסת של הצמח הזקן, זכרונות החלו להציף את מוחה, לטפס במעלה ידה כמו טרמיטים קסומים שחיכו בדיוק לרגע הזה.

בעיני רוחה היא ראתה ילדה קטנה רוקדת לצלילי מוזיקה מחרישת אוזניים במעגל של מבוגרים, חיוך חסר שיניים מקשט את פניה. היא ראתה את הילדה הזו מציצה אל הפנים הנפוחות של אישה שהקרבה שלה מכאיבה לה בטבעיות צורמת בקצוות הלב. את האישה מנגבת דמעות של השפלה מעור אדום לפני שאלה יזלגו לארוחת הערב. כשנשימתה החלה להיעתק, ג'ואנה הקשיבה לגבר זר עד גיחוך מדבר עם נער שהיא פעם הכירה, ועכשיו קצת פחות, והרגישה את הקנאה חונקת אותה שוב. בצלילות, היא האזינה לדמעות של בת שמבינה לראשונה שהמציאות שלה השתנתה לנוזל, חומקת ברשלנות מקצות האצבעות הדביקות שלה. היא ניסתה לפקוח את עיניה, אבל היא לא הפסיקה לשמוע יבבות של בושה על רצפה של מטבח, חרטה עמוקה גואה כמו גל כשהיא ראתה קשישה כועסת בגאווה מהערה של ילדונת. זעם טילטל את הגפיים שלה, בטירוף, כשהיא נזכרה בהליכה ארוכה הביתה כששני מטבעות של שקל ועוד אחד של חצי מתטלטלים בלהט העקב של נעל מרוטה. במקלחת ארוכה עוד יותר, שנים לאחר מכן, כשדמעות השתלבו עם סבון וכשחוסר אונים מילא באיטיות ריאות שמלאות עד אפס מקום, רגע לפני פיצוץ. ג'ואנה התפרקה על הבירכיים, כשהיא נזכרה ביום הולדת 40 שבו כלת השמחה הכריזה בשכרות לנערה שהאמינה שהיא לעולם לא תיהיה מושלמת, שהיא לנצח מס' 2. היד של ג'ואנה כיסתה את הפנים בבושה, כשהיא נזכרה איך חוסר תועלת משאיר סימנים צלקתיים מכוערים על העור, צריבה שאיש מלבדה לא יכל לראות. איך זרות ניקבה את הניילון השקוף והריק שנדמה שהיא עשויה ממנו. היא העבירה יד ברעמת שיער מזויפת, באיטיות, ונזכרה איך אי שייכות מסוגלת לעורר דמעות.

 ג'ואנה הרפתה את גופה ונשענה על העץ הרחב באפיסת כוחות, כמו אחרי קרב. בנשיפה ברת משמעות היא שיחררה כל פרט ופרט שעיצב אותה ונתנה לזוויות לברוח. חסרת צורה וקול, צבע. דמות שקופה ומוזרה הנשעת על עץ רחב היקפים, מראה כמעט בלתי נראה לעובר אורח. ג'ואנה התכרבלה בזרועות השורשים עד שהפיסה האחרונה של הלכלוך התאדתה מהעור שלה כמו חומצה. אז, היא העיזה להרים את עיניה אל הצמרת. כשג'ואנה הרימה את מבטה, קרני השמש שבקעו מבעד לצמרת העץ העצום צימררו אותה. היא הסתנוורה והרימה את ידה לגונן על הראש. ברגע הזה היא התעטרה באותו הדפס מנומר של זהב שעקבות השמש הבוקעת בכוח דרך העלים העקשנים יצרו על המדרכה השבורה. כשהדממה נשמרה ושום חרוז לא שקשק, היא הניחה לחיוך מלא עונג להימרח על פנים מוארות. ג'ואנה התרוממה בכבדות, טופחת על אחורי הג'ינס שלה כדי לסלק שאריות של אדמה מבוגרת. קלה כנוצה, היא המשיכה ללכת.