כשהיה לקמיל רווח בין השיניים הקידמיות והיא ידעה לספור רק עד 8 אבא שלה לקח אותה לצד. הוא שאף בפעם האחרונה מסיגריה, מעך אותה בקצה הנעל שלו ושנייה לפני שהוא נשק לה במצח ונעלם כמו עשן, הוא העניק לה מתנה. בהתחלה היא לא הבינה, אבא לא השאיר שום דבר. קמיל ידעה שמתנות מביאים בימי הולדת או בחגים, עטופות בניירות צבעוניים, אבל היא בכלל הרגישה כאילו אבא לקח איתו משהו ממנה.

בבוקר שאחרי, קמיל התעוררה וראתה שריון מתכת כבד על השידה שלה. מהסוג שהאבירים שהיא ראתה בתוכנית טלוויזיה לובשים. כל החולצות שאמא שלה קנתה נעלמו ונשאר רק השריון, אז לגן היא לבשה כותונת מתכת. כשהיא צעדה אוחזת ביד של אמא שלה היא הרגישה שיש מקום בכתפיים ובצידי כפות הרגליים שלה התחילו להיווצר שלפוחיות. אבל אמא נראתה עסוקה מדי מכדי לשמוע תלונות, אז קמיל רק סגרה את הקסדה לגמרי וצעדה ברשרוש מופגן.

בגן היא פחדה שהילדים יצחקו על השריון שלה. לכל הילדות האחרות היו שמלות צבעוניות וסנדלים והיא הייתה סגורה בקופסת פח. אבל נראה שאף אחד לא שם לב, זה קצת הקל על קמיל כשהכתפיים שלה כבר התחילו לכאוב. חול היה נאסף בכפלים של החליפה כשהיא הייתה משחקת ואמא תמיד כעסה על זה כשהיא הייתה חוזרת הביתה, אז קמיל הייתה יושבת על הכיסא וצופה בשאר הילדים מרחוק.

יום יום, קמיל הייתה קמה בבוקר ולובשת שריון. עם כל שנה הוא התאים לה קצת יותר. הרגליים שלה כבר לא השתפשפו, ולמרות שבחורות אמורות להיות דקיקות ועדינות, לקמיל היה גב חזק שהצליח להחזיק קילוגרמים של מתכת. לאט לאט, היא התחילה ללמוד דברים על התחפושת שלה. כמו למשל שבשביל יראו שאת מחייכת דרך הקסדה, את צריכה ממש להשקיע. אבל אפשר תמיד לבכות, אז זה בסדר.

קמיל כמעט התרגלה לשריון שלה, עד שהיא הכירה את נעם. לנעם היו ברזלים בשיניים שהיו קצת דומים לאלה שקמיל לבשה, והוא ישב שני שולחנות מאחוריה בכיתה. לפעמים כשהם היו מדברים קמיל רצתה להוריד את הקסדה ולנשום קצת אוויר, אבל המילים של אבא שלה הדהדו ופגעו בפלדה וחזרו בהדהוד, כמו צליל של גשם או דמעות. 

לנעם הורידו את הברזלים כשקמיל עלתה לכיתה ז', אבל השריון שלה עדיין חיכה לה על השידה יום אחרי יום. לפעמים, קמיל הייתה קמה באמצע הלילה וצופה בירח משתקף בסגסוגת הנוצצת. הפנים שלה נראו מעוותות, היא כמעט לא הצליחה לזהות את עצמה. היא הייתה מתבוננת בסימנים הכחולים שהתקבעו על הרגליים שלה מהמכות הקטנות שהיא תמיד קיבלה כשהיא הלכה, ובתסכול עמוק היא ניסתה להבין איזה מן מתנה זו. היא כבר לא זכרה את המילים המדויקות של אבא והפנים שלו כמעט נעלמו בראש שלה, אבל השריון עדיין נח שם, דומם וקר. קמיל הייתה מצליחה להירדם רק כשהיא הייתה שומעת את אמא שלה קמה לעבודה.

לילה אחד, קמיל חלמה שהשריון נעלם. כשהיא יצאה לרחוב עירומה לגמרי, היא שמעה את אבא שלה צוחק מהשמיים. הקול שלו הביא איתו צלילים משונים ממקומות רחוקים וקמיל נפלה על האדמה בבכי. כשנגמרו לה הדמעות, היא זחלה הביתה מכוסה בעפר וגילתה שהשריון חיכה לה על השידה כל הזמן הזה. כשהיא התבוננה בירח משתקף בסגסוגת הנוצצת, היא פתאום הבינה שהיא לא משתקפת בו יותר. קמיל קמה שטופת זיעה קרה.

כשהיא התעוררה, במקום השריון חיכו לקמיל אלפי שמלות צבעוניות, שהריחו כמו האביב וקצת כמו אמא שלה, אבל היה להן טעם מר של מתכת.