הריסים של עדן ממש ארוכים והיא מסתכלת במורד הגבעה שאנחנו שומרות עליה. לפעמים, כשהיא מספרת לי משהו חשוב היא מיישרת לכיווני מבט מלא תכלית, ויש לה המון כחול והמון ריסים. דאגתי לבחור את המילים שלי בקפידה, גם כשדיברתי על אקטואליה וגם כשדיברתי על דור. אבל הצליחה לברוח לנו קצת כנות.

כשהוא מחייך אמיתי, עדן מחייך על הצד. כאילו כל כולו מוטה הצידה, משוך אחורה. יש לו משהו טוב בעיניים, קשה לי לפספס. הוא מיישר מבט בלי לפחד והעיניים שלו כהות לגמרי, מסביבן קמטים של אמת.

וסבתא תמיד מסתכלת הצידה כשהיא מספרת לי דברים. הפנים שלה מלאות הבעות, כל הזמן. והעיניים שלה זזות מאחורי המשקפיים והידיים שלה משתלבות - לא משתלבות ללא מנוח.

כשאני אומרת משהו שיניב אוהב הוא מחייך באמת. זה נפלא. ככה, בלי להתבייש. וכשהוא דואג לליאור הוא לוחץ לה על הכתף בחום נפלא עוד יותר.

וליאור בכלל, באיזו טבעיות היא משתנקת כשהיא מרגישה. שיחת מג''ד או מישהו שפגע בה או חברים שלה שמנופפים מהטריבונות למעלה כשאנחנו צועדות לצלילי התוף עם סיכה על הדש. מעניין אם היא מודעת לזה בכלל.

ואין מה לעשות, הוא לא חורז אבל בין השורות של טל יש קסם. עזבו את מה שמסביב, איזה שטויות זה. אני עדיין מודהמת מהקלות שביקשת בה לקרוא פה.

יהונתן מחייך ברכות, עדינות של כלימה מזוקקת. הוא מסתכל עליי על הצד דרך המשקפיים שלו ואני יודעת שהוא מרגיש כשאני מתחמקת. כשאני שואלת משהו שהוא צריך לגבש תשובה לגביו הוא ישר זורק ''מה?'', רק כדי להרוויח קצת זמן.

ודור שיכור, ושלוש וחצי שעות עברו מאז שהיממה התחלפה. שזה בפשטות אומר שממש מאוחר. אבל עדיין, גם אחרי איזה ארבע שנים הוא מזהה אותי בפיקסלים כאילו כלום. מה יהיה?

וככה, זהו. חתמתי שני עשורים. עוד 20 וחצי שעות אם נרצה להיות מדוייקים. כנראה שנרצה. לילה טוב