wake me up when september ends

האור מהמרפסת נראה לי לבן.

לבן כמו פלורצאנט,כמו עצם ,כמו דף,כמו טיפקס,חלב ,קרםגוף.

הצבעים נראים סוריאליסטים,אל מותיים ובאותו הזמן בני חלוף.

התקופה האחרונה נראת כמו דמדומים,לפני שהעולם שוקע אל חושך ונולד מחדש.

בתקופה הזו אין מחזוריות,הזמן  שוקע כמו עיסת סוכר ומים שנשארת לפעמים בתחתית של ספל תה.

 משהו בתחושה של חופש והשתחררות מהשגרה מרגיש לי מוזר.

אני חושבת שהשגרה עוזרת לי למדוד את הזמן לאורך השנים,

עוזרת לי להתקדם למקומות מסוימים.

אני ככ רוצה לצאת היום בערב,ואני  קצת מתביישת לבקש.