wake me up when september ends

אני מתגעגעת לכתיבה.

אני מרגישה איך אני חוסמת את עצמי בקטע הזה,אני מפחדת שלא התפתחתי בזה.

כתבתי פואמה קצרה,פשוטה.

היא לא הייתה מוכנה לגמריי,אבל היא יופי פשוט .

אני רוצה שהאחר יכתוב לה לחן יפיפה כמו שרק הוא יודע,

אבל יש לי הרגשה שהוא לא רוצה לחשוב עליי כרגע.

זה קצת מסובך לו איתי,ואיתה קל לו.

אני רק לא מבינה איך הוא מנשק אותה,שהוא הודה שהם לא אוהבים.

זה מטריף אותי.

אני יודעת שהוא יתחרט על זה בעוד כמה זמן.

הוא עוד לא התבגר לחלוטין.

לידו אני מרגישה שקולה והגיונית.

ההוא לא מפסיק לדבר איתי עוד מאתמול,אני מחייכת שאנחנו מדברים על הדברים הקטנים המוזרים

שמאפיינים שיחות איתו.

you're far too nice 
your heart is twice 
the size and breath of mine 
you won't be here forever 
but right now I'm what you need 
there's not one for everyone 
but this is the closest you'll ever be 

it scared you how tightly I was holding 
it scared you to let go 
you never told me I was pretty 
you just drove the wrong way home