wake me up when september ends

אז זה בעיקרון אני שמנסה לברוח מהמציאות.

אני מנסה ללמוד לצייר אנטומיה ולשיר ולחפש דברים בווקיפדיה.

דסטרי יודע על מה הוא מדבר.

אני רוצה לראות שוב המסע המופלא,זה בקטנה הדבר הכי מושלם שקיים.

אני רוצה שכול העולם יראה את זה.

וזה אני ואתה ושום דבר לא משנה.

וזה לא משנה שחלמתי  שנישקתי אותך.

וזה לא משנה שאתה מתייחס אלי כמו הצעצוע הכי פחות כיפי בסל,

שלוקחים אותו רק אחרי שכול הצעצועים האחרים הלכו לישון.

ובכלל לא אכפת לי שכואב ושרע ושעצוב.

וזה בסדר שאני חוזרת לכול הזכרונות .

וזה בסדר שאתה שונא אותי.

אני אלך אם תרצה.

אני רק רוצה שתהיה מאושר.

אתה חרא,ויש לך אגו בשמיים,ואתה לא מבין מה זה לאהוב.

אבל זה בסדר.זה מה שיש לי וככה אתה.

תעשה בי מה שאתה רוצה.

אני שלך.

אי פעם עשית טעות שממש לא התכוונת?

מצד אחד,טוב,זה לא שעשיתי את זה במודע.

אבל.....אני  עדיין מרגישה נורא .

אני מצטערת.

אני ממש מצטערת ששפטתי אותכן.

אני מצטערת ששפטתי אותך על זה שאת שמה יותר מידי איפור ומפלרטטת עם בנים.

את מקסימה ויפה ואת לא צריכה את זה לקבל ביטחון עצמי.

ואני מצטערת שחשבתי אותך לפאקצה מטומטמת.

ישר שישבתי לידך שאלת אם אני בסדר.

וחייכתי אלייך וצחקתי ואמרתי שהכול מעולה וקצת התביישתי.

אבל היית נהדרת ואני מצטערת שהרעלתי את האוויר סביבך במחשבות רעות.

לא עשיתן לי דבר רע.

אני סתם שבויה במחשבות סתומות לגמריי.

בלאכס.

חיבוקי גדול לכולם.סתם ככה.

השכנים שלנו שמו מוזיקה עד השעות הקטנות של הלילה.

ואם היה אפשר להקשיב הייתי שומעת שיחות על אלוהים ועל אהבה ועל כאב.

השכנים שלנו רבו.

ודיברו על מישהי אחרת ועל חודשים של חורף.

והיה אפשר לשמוע זכוכית מתנפצת וצעקות והצלילים האלו הם כמו שברים חדים של אמת.

ואז היה שקט.

ולא היה אפשר כבר לשמוע מוזיקה או דיבורים על מי זה אלוהים,

או למי יש סמים.

רק שקט.

אה,זה קצת לא בסדר.

אני מחפשת משהו ואני מרגישה כול כך תקועה במקום.

אני לא מרוצה מאיפה שאני עכשיו,ואני לא יודעת לאן להתקדם.

אני מתנגשת באותם קירות שוב ושוב ואני לא יודעת מה אני מחפשת,אמור להיות לי טוב איפה שאני.

"אם היית תמנון,היית התמנון הכי טוב שאי פעם חי".

זה מוזר,כולם מסביבי מפתחים רלישנשיפס בדרך הכי כיפית וקלה.

לא באלי על החרא הזה בכלל,אני רק עייפה כי לא ישנתי .

עודמעט ישלי מבחנים ובגרויות וזה מפחיד.