אז אני קצת מצוננת ובבידוד,
ולא פגשתי אף אחד מהחברים שלי קרוב לכמה ימים.
זה נורא,פיספסתי יציאה ואני מרגישה איום.
אני בן אדם שצריך להיות חברתי כדאי להרגיש מאושרת.
אני ככ אוהבת את זה,זה גורם לי רצויה ,ובמקום זה יש לי את הכוח להיות עצמי.
בכול אופן,המוות החברתי הזה אפשר לי להבין שהרבה יותר קל ליצור ולחזק קשרים בזמן הזה.
גם כאשר אני מרותקת לחדר שלי,לגמריי לא יוצאת ממנו,עם קול של סחבה פדופילת,
אני מצליחה לדבר עם אנשים-ווצאפ,פייסבוק,טאמבלר.
אני לא מנותקת מכול מה שקורה.
אבל עדיין,אני לא יכולה לשחזר את הרצף של תחושות,מראות,ריחות ורגשות של שיחה עם בן אדם מול הפרצוף.
אני אוהבת את המרקמים האנושיים שנפרסים מולי,ואני אוהבת לנתח כול פיסת מידע קטנטנה שהחושים שלי מעבירים לי.
לא מזמן חברה טובה צילמה אותי בווידאו בזמן שאני מדברת עם בן אדם שאני מחבבת ובוטחת בו.
אני רק עכשיו רואה איזה פלרטטנית נוראית אני,בכול צורה של תנועה ודיבור שאני עושה.
וזה היה עוד עם מישהו שאני חושבת לאח שלי,בלי שמץ של קשר רומנטי.
אני ממש מפחדת איך אנשים מבחוץ רואים אותי מדברת איתו.
אם יש שביב של משהו טוב בהתרחקות מהקשרים שלי,היא שאני(הפסקתי להקליד לכמה רגעים,קצת קשה לי להודות בזה)
הפסקתי קצת להרגיש מה שאני בדכ מרגישה כלפיו.
שורה תחתונה?
נמאס לי ממנו.
כן,נמאס לי מהבולשיט שלו.
נמאס לי מהמנפולטיביות הזוועתית שלו. האינטרסנטיות שלו מגעילה אותי.מבחינתו אני רק עוד "כיבוש".
משבצת ריקה שהוא סימן עליה "ווי".
בתור הבן אדם הכי לא אינטסנטי באזור היבשת הזאת,אני מניחה שאני לא יודעת להבחין בין אהבה וקידום
אינטרסים.
האינטרס היחיד שיש לי הוא להרגיש אהובה ומקובלת בכול מקום שאני נמצאת בו,
להתמקם בנוחיות בכול אזור הנמצא.
השגתי את זה.
מה עוד?
נ.ב-מצטערת על השינוי הדראסטי בין הפסקאות הקצרות והאומללות שאני בדכ כותבת כאן.הרגיש לי צורך לרשום משהו בעל חשיבות
עם מילים גבוהות.בלעתי מילון.