שהייתי קטן, אולי בן 11, אני והחברים מהכיתה ראינו סרט שהייתה בו קפסולת זמן. חשבנו שזה מגניב אז החלטנו לעשות גם.בהתחלה לא רצינו לשתף את הבנות, כי פעם זה היה חשוב ההבדל הזה, אבל בסופו של דבר הם גילו והצטרפו גם.
כל אחד הביא חפץ, אני זוכר שהבאתי סוס מפלסטיק שחסרה לו רגל אז אני ואבא עשינו לו רגל מעץ.
אני לא זוכר מה כל אחד הביא, ואולי זה כלל לא חשוב.
שמנו את כל החפצים בארגז מפלסטיק, כי תומר אמר שארגז מקרטון יאכלו התולעים וקברנו בחול את הכל.
לא חשבנו לשים סימן, היינו בטוחים שאנחנו יודעים הכל ושנזכור כל דבר.
שנים עברו. עברתי בית ספר ומחלק מהחברים נפרדתי. אחרי הבגרויות לא היה לנו הרבה זמן חופשי וישר גויסנו לצבא.
3 שנים עברו מהר במבט לאחור. בדרך פגשתי אנשים חדשים והקשרים הישנים גססו לאט לאט. אבל תמיד הייתה המחשבה שאם רק נרצה
נחזור לראות את כולם והכל יהיה כאילו לא עבר זמן בכלל ולא היו שינויים.
עברו עוד שבועות, חודשים ולבסוף שנים.
יום אחד עברתי בשכונה הישנה שלי בדרך חזרה מהעבודה. האוטו שלי התקלקל והייתי צריך לחזור ברגל.
אני זוכר שזה היה יום גשום בהתחלתו כי היו הרבה שלוליות והחליפה שלי התרטבה לגמרי.
הלכתי דרך הגן, רציתי לראות גם קצת כמה השתנתה העיר בה גדלתי.
פתאום עיניי פגשו בפנים מוכרות. זה היה תומר. התלהבנו כל כך במפגש המקרי הזה
ופתאום נגשה אלינו אישה שזיהתה את קולנו. אחרי כמה דקות עוד ועוד אנשים באו.
"אולי זה הגורל" צחק תומר.
ברגע שאמר מילים אלו האדמה פתאום התחילה לרעוד. העצים התנדנדו והילדים הקטנים ששחקו בגן ברחו להורים שלהם בבכי.
שקשוק ענק בא מתוך האדמה ובקע קטן הלך וגדל בחול.
פתאום ענפים התחילו לצאת מהאדמה, ענפים עם עלים והכל
שברו את האדמה הקשה ועלו לאוויר
בדרך כנראה פגעו בצינור כי מים השפריצו לכל עבר ועם שבירת השמש נוצרו קשתות צבעוניות קטנות.
עץ שלם בקע מין האדמה. עץ שלם ולא שבור באמצע קרחת הגן
ועל העץ לא היו תפוחים, תפוזים או תותים אלא
כדורים קטנים עם זיכרונות.
הדיסק של דנה היה שם
מחברת המדבקות כדורגל של עומר הייתה שם
והסוס עם רגל העץ שלי דהר בצמרת העץ.
ילדים קטנים בהו בזיכרונות שלנו וניסו לקטוף אותם
ואני בכיתי מעצב.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
