6:47 בבוקר.השעון המעורר שלה מצלצל בפעם החמישית,באפיסת כוחות מוחלטת .. היא גוררת את עצמה מהמיטה.
עוד יום.ועוד יום.ועוד יום.שיגרה שאינה משתנה.
בגדים.מה נלבש היום היא שואלת את עצמה,משפשפת עיניים.לא טורחת יותר.בשביל מה?אף אחד לא אוהב אותי יותר גם ככה.
חולצת בית ספר.טייץ.היום אני הולכת לרוץ הרבה.
"ביי אמא,שיהיה לך יום טוב בעבודה!"
הרבה חיוכים מזוייפים.וברגע שאת יוצאת מהבית.הכל מתפרק.כל העמדת הפנים הגדולה הזו של"אל תדאגו,אני בסדר גמור,הכל מצויין אצלי!"
את זורקת את התיק במחסן.עכשו הגיע החופש האמיתי.את לא הולכת היום לבית ספר.את לא תלכי יותר בחיים לבית הספר.
אין יותר ילדים שצוחקים עלייך.אין יותר נכשלים.בנות שמדרדרות אותך לדברים יותר גרועים משחשבת שתוכלי לעשות אי פעם.
את קושרת טוב טוב את נעלי הספורט שלך.הנייק הכחולות.האהובות עלייך.
שולפת את הבקבוק וודקה שהחבאת.את הכדורים.5 כדורים ראשונים,שלוק וודקה.עוד 2 כדורים.5 מנות וודקה.את מתמכרת לזה.להרגשה שאין יותר סביבך משהו.אין פה כלום.רק את.ולאט לאט את גם נעלמת.נשימה.ועוד אחת.את רצה.בערפול חושים של אחת שדועכת.
וזהו.הכל קורס.בדיוק כמו שרצית.אין יותר אותו,או אותם.אין יותר אף אחד.רק את.וגם את כבר לא כאן.
נשימה.
"אני חושבת שאני אשב רגע לנוח"
מעיפה מבט מעורפל בפרדס.תמיד רצית למות בידיי עצמך,בפרדס.
נשימה.
ואחרייה,כלום.

עריכה-
אני באמת מטומטמת.