אני יושבת בתחנה מרכזית מחכה לאוטובוס שלי.
האוטובוס שלי מגיע,קו 11.
הדלת נפתחת,אני מחייכת לנהג,הנהג הקבוע שלי מבין שלוש(ג'ינג'י,שחור-שיער,ובלונדיני אחד,אירוני משהו.)
מתיישבת לי,פעם זו רביעיה,או שני מושבים רגילים.אף פעם לא במושב של אחד.זה מרגיש לי נורא לבד.
הMP4 שלי קם לתחייה,עם הפלייליסט המיוחד שלי לנסיעות האלה,ארוכות-ארוכות.
הספר שלי נשלף מהתיק שלי,היום זה"עשן מראות" של ניל גיימן.(סופר נהדר,אני כלכך ממליצה על כל אחד ואחד מהספרים שלו)
האוטובוס מתחיל לנסוע,עוצר ביד לבנים,ליד הקניון,ממשיך למעלה למעלה עד לשאר המסלול הקבוע שלו.
הנופים שאינם משתנים מרתקים אותי,או שמה אלה האנשים שנקראים בדרכי?כמה אנשים דתיים,ילדים הולכים מבית הספר חזרה הביתה.
ילד קטן נופל ואמא שלו מרימה אותו ומנשקת לפצעיו,מה אפשר לראות עד שהרמזור משתנה..
מגיעים לברנדייס,השכונה השכנה לשלי.כאן אני כבר מתחילה להתרגש.זו השכונה שלו,ההוא שתמיד עולה איתי ל11.
שגם מחייך לנהג.שם אוזניות גדולות ובוחן נעליים של אנשים(כמו מישהי אחרת כאן)ועוצר כשמבחין בשלי.אני מסיטה את המבט.שיט,הוא עלה עליי.
הוא מחייך חיוך קטן ואני עושה כאלו רק עכשו שמתי לב.גם הוא לובש נעלי דר מרטינס שחורות.
יש את המיתוס הזה שבנות תמיד בוחנות פנים,אצלי זה נעליים.
ועכשו כל פעם שאני נוסעת
אני מקווה לראות אותו.בלי מילים.בלי להכיר אחד את השני.אנחנו מחייכים לעצמינו כשאנחנו לובשים את אותן הנעליים.
אני אוהבת אוטובוסים.זה זמן לחשוב.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
