.Me, and My Crazy Mind

עמדתי על המרפסת של בית החוף של אחותי ונשענתי על המעקה. הסתכלתי אל השמיים של שעות הדמדומים. אין אור, אבל גם אין חושך. השעה הכי יפה ביום.

הסתכלתי לרגע מחלון המרפסת אל חדר השינה. אחותי עוד ישנה. 

ירדתי במדרגות אל החוף, לבושה בפיג'מה ויחפה. החול כאן כול כך נעים. בעוד הבריזה מהים נושבת עליי, נשמתי את ריח הים המלוח. תמיד נמשכתי אל

הים. הגלים קסמו לי... קראו אליי... כולם תמיד אומרים, שכנראה בגלגול הקודם הייתי בתולת ים. ואני, אני מסכימה איתם לגמרי. התיישבתי על החול

והקשבתי לקול המים, באים והולכים. יחד איתם התנגנה לי בראש מנגינה משונה שבחיים לא שמעתי קודם. אחרי רגע מצאתי את עצמי מזמזמת יחד 

איתה, שיר שמעולם לא הכרתי.

קול של טריקה נשמע מכיוון בית החוף. אופס, כנראה שוב שכחתי לסגור את הדלת... לא נורא, עכשיו היא סגורה. קמתי מהחוף, מבואסת מזה שאני צריכה לחזור פנימה. ארוחת בוקר לא תזיק לי לפני שאחותי תגרור אותי איתה להופעה ההיא של הלהקה שאני שונאת. כן, גם אני התפלאתי שבגיל עשרים וחמש היא עדיין מתנהגת כמו בת טיפש-עשרה.

אבל החולשה שלי לים גרמה לי להסתובב רגע ולהיפרד בשקט, בהבטחה שעוד אחזור. ואז ראיתי אותה. נערה עם שמלה מנוקדת עמדה על אחד הסלעים. אני לא יודעת למה המראה הזה ריתק אותי. אולי היא בת ים? הרי לפני רגע בודד לא היה שם אף אדם מלבדי...

פתאום הופיעו שני שחפים בשמיים. היא צחקה אליהם ונופפה אליהם בידיה לשלום כאילו היו חברים ותיקים. ואז החלו להגיע עוד שחפים. מאיפה לעזאזל

הם באים? הם התעופו מעליה, ולא הוציאו הגה. היא הרימה את ראשה אליהם, ואז הסתובבה אליי. היא חייכה אליי, ואז הסתובבה בחזרה, פרשה את ידיה לצדדים כמחקה את תנועות כנפי השחפים.

היא שרה את השיר. השיר שזמזמתי קודם, כשישבתי על החוף. התחלתי לשיר אותו איתה. התקדמתי אליה, אל הים, ונעמדתי לצידה על סלע אחר.

שרנו יחד, והיא, תוך כדי השירה, מניפה את ידיה מעלה ומטה לסירוגין. הקצב פתאום ההאיץ, השיר הפך קצבי ומהיר, והידיים של הנערה - או בתולת הים - החלו להיטשטש מרוב מהירות. פתאום צבע העור של ידיה הפך לבן, והקצב של השיר שוב האט. היא הפסיקה עם תנועות הידיים, וגם הפסיקה לשיר 

יחד איתי. 

היא ראתה לי את הכנפיים שצמחו לה במקום הידיים כשואלת "איך אני נראית?" הנהנתי בחיוך. הן היו יפייפיות.

היא חייכה אל השמיים, ואז אל המים. 

קול צלצול מחריד העיר אותי. אוך זה היה חלום! כול כך התאכזבתי. זה הרגיש לי מאוד אמיתי...

יצאתי אל המרפסת והבטתי אל הסלע שהיא עמדה עליו קודם. לא היה שם אף אחד. 

קול נקישה על החלון של המרפסת מאחורי הבהיל אותי. זאת הייתה היא! הנערה עם השמלה המנוקדת. הכנפיים שלה התחכו בחלון. אז אולי זה היה בכול זאת אמיתי..

היא נופפה לי לשלום, ועפה לדרכה, משאירה לי בסך הכול את הזיכרון, ואת השיר. שירת הים שלה ושלי.