http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4294258,00.html
אני מכירה אותו.
זה אח של חברה, היא הייתה אחת החברות הכי טובות שלי פעם.
אני זוכרת שכשהוא נסע לטיול [בר מצווה/בר מצווה מאוחר אני חושבת] באוסטרליה, היא אספה את כול הבובות שלה - ובתור ילדה שממש אוהבת חיות, היו לה מלא בובות של חיות, ופיזרה אותן בחדר שלהם [היה להם חדר משותף ומיטת קומותיים] וקראה לזה "אוסטרליה".
הייתה בובה אחת מיוחדת של אריה שהיא קראה לה בשם שלו, זה כאילו היה הוא. באוסטרליה.
באנו אליה אני ועוד ילדה אחת, וצילמנו סרטון שהבובה עפה במטוס מעל כול החדר, ממרומי מיטת הקומותיים.
וואו, זה היה מזמן...
אני זוכרת ששיחקנו ביחד בסימס, שיחקנו ביחד בקלאב-פינגווין, ועוד הרבה כאלה. אז אנחנו ישבנו ושיחקנו במחשב. הוא היה במחשב השני שליד משחק משחק מלחמה כזה, עם רובים, נו אתם יודעים. אז הוא כול שנייה אמר "פאק." בתור ילדה [נו לא כול כך קטנה אבל תמימה] לא ידעתי מה זה, אז אמרתי "נו די עם זה, אתה פאק בעצמך." והוא התעצבן ולא ידעתי למה. אח"כ היא הסבירה לי שזאת קללה.
היא הייתה בנאדם הראשון שהראיתי ואמרתי לו שאני כותבת ספר.
זה כזה מוזר להיזכר בכול זה.
ועדיין
הוא היה ילד טוב, באמת. לא כזה שנכנס לדברים כאלה.
הוא הלך לפנימייה צבאית, מרצון, לא כי שלחו אותו לשם שילמד איך להתנהג.
אני מוצאת את עצמי בוכה לכמה שניות, כול כמה זמן.
אני אפילו לא יודעת למה.
המחשבה הראשונה שעלתה לי בראש היא, שזה בגלל שלא האמנתי שזה יכול לקרות כול כך קרוב.
היה בי חלק ששמח, על זה שאני בוכה. זה מראה שאני אנושית. לפעמים אני חושבת שאני סתם קליפה חסרת רגשות. אבל רגעים כאלה מוכיחים אחרת.
כול הלילה התעוררתי לכמה דקות ואז חזרתי לישון.
באחת הפעמים, שמעתי את אבא שלי מדבר עם אמא שלי. הוא אמר שילך להעיר את אחותי. הוא אמר לה, "קומי, דבר נורא קרה. תקומי ואני אספר לך." אח"כ הם אמרו לה מה קרה. אבל הם דיברו חלש, ולא שמעתי יותר מכמה הברות.
אחרי זה היא התחילה לבכות, וזה היה בשירותים/מקלחת [חדר שצמוד לחדר שלי, אז את זה שמעתי ברור]
היא רצה במדרגות.
קמתי מהמיטה ושאלתי את אמא שלי מה קרה. היא אמרה שהיא רוצה רגע לדבר בטלפון לבד.
הלכתי לאבא ושאלתי אותו מה קרה. הוא אמר לי, ששוטרים ירו ב__ למוות. הוא הראה לי את הכתבה המשודרת בטלוויזיה שהייתה בהשהייה.
לא האמנתי. לא ידעתי מה לחשוב.
ואחותו, איך היא תתמודד עם כול זה?!
אני לא יודעת.
כול כך הרבה בלאגן.
בגלל שאני בוכה כול כמה זמן, נתנו לי להישאר בבית.
חשבתי על זה, ופתאום עלתה לי שורה בראש, כמו שעולה לי בראש השורה "את בעצם בנאדם די טוב" שאמרו לי פעם כשאני חושבת כמה שאני מרושעת.
עלה לי בראש: "...כולם חשבו שהוא בנאדם טוב. גם אני חשבתי ככה. עד שהוא כיוון עליי אקדח." [המנטליסט. זה היה הארוס שלה שהיא מדברת עליו.]
וזה כמעט אותו דבר.
אף אחד לא חשב שהוא מסוגל לעשות דבר כזה.
אמא שלו אישה כול כך נחמדה, שכמעט כולם ביסודי שהייתי הכירו אותה [הכוונה לתלמידים, למרות שגם המבוגרים... סגל וועדות הורים]. אבא שלו יותר הטיפוס השקט. אבל הוא נחמד גם כן.
אף אחד לא חושב שדבר כזה יכול לקרות.
אף אחד לא יודע.
עד שזה מתפרץ.
עריכה:
אני שותה ושותה ושותה, אבל הפה שלי נשאר יבש. זה אפילו לא הגיוני.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
