פנים חתומות , לאורך כל הטקס . 

משו קרה לי השנה , לדעתי נהייתי רגשנית בכיינית .

מהטקס של יום הזיכרון לשואה , ממנו , שלא היה מרגש במיוחד - בכיתי (ולא בגלל שבעטו לי בראש)

מהטקס אתמול , בכיתי , ליד ההורים שלי ואחותי ..

והיום - מהשעה הראשונה אני בוכה .

אחרי שיעור ראשון - יר כשהיה צלצול רצתי לדלת וברחתי .

ברחתי מהסיפורים האלה , על החיילים שנהרגו , שמתו , שאינם עוד .

היינו בתא של השירותים לפחות רבע שעה (או לפחות ככה זה הרגיש) .

אנשים נכנסו ויצאו , ואני שם בפנים בוכה , קצת מייללת 

עד שניכנסתי לכיתה , היא שמרה לי מקום , ישר כשהתיישבתי הרגשתי שפשוט אני לא יכולה 

יצאתי עוד פעם - לבכות .

השיעור השני היה נורא , לא הפסקתי לבכות ולדעתי כולם ראו אתזה .

היה טקס , עצמתי עיניים , הורדתי משקפיים ופשוט הקשבתי . הקשבתי ולא ראיתי .

לאחר מכן פשוט רציתי לצאת מהדיכאון אז הלכתי אליה , היא תמיד מצחיקה אותי כשקשה לי .

לאורך היומיים האלה , בטקסים ובשיעורים , אני מתפללת 

"בבקשה תשמור על עידן ועל אורן , וכשהוא יגיע לצבא תשמור גם עליו , שלא ניצטרך שיהיו לנו מקומות שמורים ביום הזיכרון "

(עידן ואורן אלה בני דודים שלי בצבא . )