הרוב יאמר שמעבר לתחושה הנפשית המאוד כואבת והמאכזבת, הם גם ירגישו איך פוגעים בהם פיזית, בלב. כאילו שאפשר לקחת את הדבר הזה, בגודל אגרוף, ופשוט לקרוע אותו לשני חלקים שווים פחות או יותר. הכל נגמר ברגע שהלב נשבר, לטענתם, אך חייבים להמשיך. טוענים שאין להם אוויר, אבל אני לא רואה אותם נהפכים לכחולים או לסגולים, או שהם נחנקים. הם סתם בוכים המון. הדמעות יורדת מהר יותר מאשר שאני אספיק להגיד סופרקרליפרג'לסטיקאקספיאלידוושס ולהפסיק את הכל, או לעשות כל דבר מחוכם כדי שהדבר הנוראי הזה יפסיק.
האנושות המתוחכמת שלנו אוהבת להשקיע המון זמן במחשבה על הדבר הזה שנקרא אהבה, שמוביל ל"שברון הלב" שכולנו טוענים שאנחנו מכירים, או שאם לא עכשיו, אז נכיר מאוחר יותר. הרבה גם יטענו שהדבר הזה נפלא כשהוא קיים, אבל מה לגבי הרעיון שבו זה קיים רק בצד אחד של זוג היונים הממש מלבב שלנו? מה לגבי זה שיש צד אחד שלא מודע לזה שהאחר מאוהב בו עד מעל הראש? וכמובן שנזכור שקיים "שברון הלב" המקסים שלנו, שלוקח צד עצום יותר משני האנשים בצמד.
אז אחת תגיד שהוא הכל בשבילה, שהוא כמו אוויר לנשימה, אוכל לקיבה, או כל דימוי אחר שמשתמש בחלק פנימי בגוף ובמשהו קיים ומוחשי (במידה מה) שנמצא מחוץ לגופה ואמור להיות בתוכו. שהוא הכל בשבילה, והיא תסבול כשהוא סובל, תשמח בגלל כל חיוך קטן שלו, ותשנא עד כלות נשמתה את מי שרק תעז לגעת בו. היא גם בטוחה שאין לה סיכוי, אבל היא תמשיך להיות אובססיבית ככל יכולתה למושא האהבה שלה.
האחרת תגיד שהוא אפס מאופס, זבל מארץ הזבלים, חרא שאין כמותו, ושלא מגיע לו מישהי כמותה, ושהוא הרס הכל, או שהוא בכלל אידיוט שלא שם לב עליה. שהוא גבר, ולכן הוא סתום, דפוק, אידיוט, אוויל, אינפנטיל, מטומטם, או כל תואר נחמד אחר שיתאר את מנת המשכל שלו, שלדעתה היא שואפת לאפס. שהוא בעצם לא עשה כלום למענה, והיא עושה הכל למענו.
השלישית פשוט תשנא את אותו האדם רק בגלל היותה מאוהבת בו. היא תשנא כל דבר בו, גם אם הוא לדעתה אחד מהדברים שיותר חשובים באדם. היא תרצה להרוג אותו רק בגלל שהוא "מושלם" כל כך. שהוא הדבר הכי טוב עליי אדמות, ושהיא כה פחותה ממנו ככה שאין לה סיכוי. היא גם לא תנסה לעשות למען זה כלום כי הוא אלוהים והיא רק השפחה הקטנה והטיפשה שלו. היא נוטה, לעומת הטיפוס הקודם, לקרוא לעצמה בכל מיני שמות חיבה שמתארים את מנת המשכל שלה, שלדעתה נמוכה מאוד.
האחרונה פשוט תגיד שהוא מקסים, ותוכל למנות בו את כל הדברים שהיא אוהבת, וגם את אלה שפחות, אבל היא תגיד שהיא אוהבת אותו גם בזכות הדברים הפחות יפים שבו, ושהיא תאהב אותו כבן אדם גם אם הוא ישבור לה את הלב, שהיא לא יודעת מה יקרה (או שהיא בטוחה שאין לה סיכוי), אבל היא יודעת ששווה לה לשמור אותו, גם אם כידיד. היא תגיד שלא משנה לה מה, היא שומרת על עצמה בתוך כל זה, ותדע בדיוק מה היא שווה. את רמת המשכל שלה היא תתאר בדיוק כפי שהיא, וגם את שלו.
ואני... אני זה סיפור ארוך. ארוך מידי אפילו. לא מענייני ובעיקר לא מרצוני בדיוק לפרט אותו פה. ופשוט- כרגע בעניין הזה טוב לי, אפילו מאוד. ומה רע? שישאר ככה תמיד מבחינתי.
"לא צריך ללכת כ"כ רחוק
לא צריך ללכת כ"כ רחוק
כדי לדעת ש...
יש לי את כל הסיבות בעולם
להיות מאושרת
איך זה קורה שאני עוד לא שם?"
עריכה:
וואו... עוד פעם במומלצים. איזה כיף! תודה רבה לכל הממליצים/ות
זו לא כ"כ התמצית (לדעתי) של מה שכתבתי, אבל... זו כנראה נגזרת- כי כן, בסופו של דבר, אף אחד עדיין לא צריך למות מעצם ה"אהבה" בתור בחירה, צריך להתעשת, לקחת את זה תחת ביקורת של עצמך, לדעת למצוא את הרגליים והידיים שלך, כמו בכל דבר. אי אפשר לתת למשהו אחד פשוט להחריב את הכל, וצריך לזכור שמה שמעניין אותך בדבר הזה (כל עוד אתה לא תחת מה שנקרא "זוגיות")- זה אתה ועצמך בלבד, שאתה תצא עם ההרגשה הכי טובה שאתה יכול (כמובן בלי לפגוע באף אחד). וכן- יש בכי ועצבים וכעס וכל מיני בלאגן בראש, אבל... בסופו של דבר- לא קרה יותר מידי, אפשר להתמודד.
וכן, לכל מי שיש בן או בת זוג יפחד למוות שהוא יישאר לבד, ואני מבינה את זה מתוך הנישה האישית שלי, אבל... צריך לדעת להתמודד... גם כשמאבדים את החבר הכי טוב שלך אתה מתמודד בסופו של דבר, כי אי אפשר פשוט להתקע במקום בלי לשנות שום דבר, אז אני מאמינה שבכל דבר בחיים, כל אובדן שהוא, יש זמן של אבל, בכי, כעס, געגועים, אבל... בסופו של יום-מתמודדים.
וכן, דיברתי יותר מידי לפוסט אחד
עוד עריכה: מסתבר שזה בערך הדבר הראשון שכתבתי שהוא חסר פואנטה. יפה לי.
ואחת אחרונה (5.7): יפו לי 15 דקות התהילה שלי, שהיו בדיוק יום שכזה. ניחא. גם ככה הפוסט עצמו לא הכי מדהים ביקום.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
הקיסרית של יפן (מנפנפת בדגל)
