לפעמים אני מעל הגלים, לפעמים אני מתחתם

רד הוט היו בארץ!!!!!!!!

חלום חיי (בערך) התגשם, וזכיתי לראות אותם, על הבמה, בלייב.

ממה אני אתחיל? שש שעות ראשונות של לימודים עברו בהתרגשות עצומה, אחר כך נסיעה קצת מעיקה לתל אביב, ובתוך תל אביב (אחרי הסתבכות במציאת התחנה של הקו) חיכינו חצי שעה לקו. עוד נסיעה, עם נהג ש"שומע רוק" (בדיוק כמו שהוא לא נהג אוטובוס), ואז פארק הירקון. מחכים לידיד שלי שייקח את הכרטיס שלו (אחרי סיבוך מטורף עם הכרטיס), נכנסים, תופסים מקום על הדשא ו... כמה מטרים מטבעת הזהב. ריף כהן (שהייתה הזויה ומאוד לא מתאימה לאירוע), אחרי הופעה קצרה באו גם פולס גולד (הפתעה! הם טובים), ואז... לרגע שחיכינו לו כל כך... ב-21:05 רד הוט עולים על הבמה עם Monarchy of Roses. ואיזו הופעה- גם ג'וש קלינגהופר, שהיה עם רגל שבורה (!!!) בשלב כלשהו פשוט קם והתחיל לחרוש את הבמה ולרקוד עם פלי, שהפתיע בתספורת ורדרדה ומשוגעת כהרגלו, ופשוט, פשוט היה הוא, וזה מקסים. גם אנתוני בא עם אנרגיות מטורפות, ושניהם בלי חולצה. וכמובן שצ'אד, איך לא, נתן סולו תופים מטורף בהדרן (ולצערנו היה רק אחר). עם (כמעט) כל הלהיטים, שלטים מפה ועד להודעה חדשה, טירוף חושים (והורמונים טוב, זו בדיחת "המבין יבין" ושרק החבורה של המעגל יבינו), הנאה מטורפת (ומחירים מופרזים בכל מקום אפשרי ).

היה שווה כל שקל וגם טיפת זיעה (והזענו המון, פשוט החום התל אביב מול הקרירות הירושלמית...)

האנרגיות היו מטורפות, ב45 הדקות הראשונות קפצתי ממש עם כולם, אחר כך כבר היה קשה ועברנו לשבת בצד, ורק אז ראינו את הבמה ואת מסכי הענק (ובאמת ראינו את הבמה, ומעולה). רקדנו, צרחנו, שרנו, ומה לא. רק מה? שכחתי מצלמה, אז אין בכלל תמונות. לא נורא, העדפתי להנות מכל רגע.

פשוט חוויה כל כך אדירה.

ודווקא את דני קליפורניה הם לא שרו הכל בגלל שלא היה להם זמן. אבל עדיין, היה אדיר, פשוט אדיר. כל כך הרבה זכרונות טובים (והוכחות לכך שהיותי קטנה זה לא דבר מועיל בחיים ^^).

מקווה שבקרוב אני אתחיל לעשות פוסטים רציניים יותר.

עד כאן, הקיסרית של יפן, עדיין מעכלת את כל מה שקרה כאן ביום שני.

אה, וגם, על הדרך- שנה טובה ^^