"זאת רק עוד חצי שנה"
נכון, וכבר עברתי שנה וחצי אבל גם את השנה וחצי הייתי עסוקה בלנסות לשרוד אותה ועדיין זה עוד צעד ועוד צעד עד לשחרור.
אני לא חשבתי שאהיה מאלה שצועקים "עד מתי" "כמה עוד" למה מלחתכילה"
אני הרי התגייסתי לתפקיד יוקרתי, תפקיד שבחרתי.
אז למה אני לא רוצה לחזור מחר לבסיס?
למה הפנטזיה הכי רטובה שלי כרגע זאת הגזירת חוגר?
מכמה סיבות אבל אחת מהן לצערי ולשמחתי מהסיבה הכי מדהימה בעולם.
אני אדם עם שאיפות. אדם שרוצה לפעול למאן החלומות שלו.
לפני שהתגייסתי היה תפקיד שרציתי, תפקיד עם אנשים, עם קרימינולוגיה, אני אממש את עצמי ואולי אזכה אפילו לעשות יומיות ואז אוכל להמשיך עם המקצוע שלי - אמנות.
ובמיונים ספרו על התפקיד, שמו עליו אור מדהים והזכירו בקטנה שיש סבב ב'. חבל שלא אמרו לי שהסבב הזה יהיה רוב השירות שלי ולא יהיו לי כל כך הרבה אופציות בחירה כמו שתיארו, חבל שלא אמרו לי שהיומיות של התפקיד הזה מתבטלות בקרוב. חבל.
אל תבינו אותי לא נכון. אני לא מתחרטת על הגיוס כי הוא נתן לי להכיר אנשים טובים וחברים לחיים (שאני רואה לעיתים נדירות כי האנשים שאני עובדת איתם ביומיום לא התחברתי אליהם). וגם הכרתי את העולם התחתון שזה מדהים בעיניי. אבל אני במצב השרדותי תמידי. אם נגיד לא הייתי מוותרת על החברים שהכרתי אבל יכולה לשנות את השירות שלי הייתי עושה שירות לאומי עם נוער בסיכון או נפגעות עבירות מין.
אני לא רוצה לחזור לבסיס כי אין לי שם כלום. אין לי שם חברים, אין לי שם עבודה שאני רוצה לעשות, אין לי שם את הגשמת החלומות שלי, אני לא מרוויחה מזה כסף. וזה למה אני לא רוצה לבוא לעוד יום. למה אני לא יכולה לעשות 5/9 יומיות מקוצרות? חמשושים לנצח.
אז למה את נשארת? וי. נטו כדי לקבל את תעודת ה"סיימת צבא בכבוד בלי להשבר תחת השביזותתתתת" מזל שעל התעודה הזאת לא רואים את כמות הפעמים שאני בוכה.
אבל אני עושה את המיטב, אני כבר שם ואין לי הרבה מה לעשות עם זה. אז אני מנסה לשרוד, להביא אמנות, לנסות לצאת מוקדם, להכיר חברים מחוץ למערך, לדבר הרבה בטלפון עם הקרובים אליי. רק לא לשקוע שוב, כי כבר הייתי שם. ואני גאה בעצמי שאני יוצאת, או לפחות מחזיקה.
תבוא מהר שחרור מתוק, אני מחכה :)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
AngieUniAir