"...היום כבר לא מתים מאהבה..."

משפט שמוכיח שהכותבת (שמרית אור) לא ממש מעודכנת.

אף אחד לא מלמד אותנו בשום מסגרת חינוכית, באף סדנא, בשום מכינה -

איך להתגבר על אהבה נכזבת.

אין שום מוסד חינוכי שמלמד:

מה עושים כשהלב מסרב לחזור למימדיו הנורמאליים?

מה עושים כשרסיסי הלב אינם מתאחים?

מה עושים כשהדמעות יורדות ללא שליטה במקומות ציבוריים?

מה עושים כשלא מצליחים לתפקד?

מה עושים כשנגמר האויר בריאות מרב געגועים?

מה עושים כשהימים הופכים ללילות לבנים?

מה עושים כשחשים מחנק פיזי ברגע שמגלים שהתקדמו בלעדיכם?

מה עושים כשהשמחה הגדולה הפכה לעצב עם בור תהומי?

מה עושים כשהזמן לא מרפא שום דבר?

מה עושים כשלא רוצים להתקדם 'בלת ברירה'?

מה עושים כשצמאים למידע, להודעה, לחיוך, למגע?

מה עושים כששמחת החיים נעלמת ובמקומה מגיע דיכאון ועצב עצום מימדים?

מי שחווה אהבה בשחקים ונחת נחיתת אונס על אחד ההרים, אולי לא מת פיזית, 

אך כשישנה אהבה, אחת כזאת שלא משאירה מקום לספק,

הלב שובק חיים.