| 7/2012
אלכוהול וסימני הפוסט ציונות
בסביבות שנות השמונים, בהן העברתי את שנות נערותי, אני זוכר היטב שאלכוהול לא היה ממש על ראש סדר העדיפות שלנו, גם לא בבילויים. בעצם, עד גיל 16 -17, השתייה המועדפת עלינו ביציאה לפאב הייתה קולה, בכוס של חצי ליטר אם אפשר.
האמת שגם החיפוש אחר אלכוהול לא היה קיים. לא חשבנו שבילוי טוב משמעו שתייה לשוכרה, או שאם לא נשתה אלכוהול מלכתחילה אין כל כך טעם בבילוי.
נכון, שנות השמונים היו עידן תמימות גדול. גם מבחינת תקשורת שלא נסובה סביב שתיית אלכוהול, ובמובן הזה תקשורת בשנות השמונים הייתה בעיקר טלביזיית ערוץ 1 וסרטים אמריקאים שכללו או המון פיצוצים חסרי פשר או המון סלפסטיק בסגנון בית ספר לשוטרים מתחילים ודומיו.
עם ההתבגרות,גילינו כמובן את האלכוהול, ובילוי עם בירה הפך לתופעה חברתית מקובלת וכמובן מוסכמת. עם זאת, שתייה לשוכרה ממש לא הייתה חלק מהמוסכמות. לא כי חשבנו שזה אסור, אלא פשוט כי השתכרות סמלה את סוף הבילוי, לא את תחילתו.
אבל הכי חשוב, היה השמירה על איזור, על בקרה, על הידיעה שניתן לצרוך אלכוהול בצורה סבירה, ולא בצורה בהמית.
היום, עולה כי הבילוי בקרב צעירים מאוד, עד כדי ילדים, מתחיל בלרוקן בקבוק וודקה, וממשיך בשתייה של עוד אחד. בעצם,הבילוי של הנוער מתחיל בבריחה מהבילוי עם החברים, וצלילה עמוקה פנימה לתוך עצמם.
זה עצוב, כי במקום לבלות ביחד הבילוי הופך להתנכרות האחד מן השנייה.
ולמה זה מתחבר לפוסט ציונות? כי ערך האחווה והערבות ההדדית הנו מילה נרדפת לציונות. כאשר אתה מבלה עם החברים שלך, אתם קבוצה, כולכם שייכים לאותו חתך חברתי, לאותו חינוך, ויש ביניכם ערבות הדדית.
הערבות ההדדית הזאת לא נגמרת בספסל שלכם, אלא משתרעת גם לשתי הבנות שעוברות במדרכה ממול, וגם לזקן שעובר לידכם.
כשיש תחושה של ערבות הדדית, של ערכים, של "בייחד" - אין אלימות חסרת פשר, לא מכים אנשים סתם, לא מטרידים מישהי מינית בשביל הצחוקים או בשם החשק, כי יש כבוד לזולת.
אבל כשאתה גדל לתוך הווייה בה מערערים את הביטחון שלך בצדקת הדרך, מפלגים ומפרדים את העם, התקשורת מאכילה אותך בתוכן בהמי שכל כולו העצמת הריקנות האישית השטחית, ולעג לערכים ולערבות ההדדית, אז ברור שהנער או הנערה יחפשו לברוח, לעמעם את המציאות באלכוהול, או להתייחס לאדם אחר כאובייקט להוצאת תיסכולים.
כשהשמאל לא מפסיק לטפטף את הרעל שלו, שבעצם צדקת הדרך היא עם האוייבים שלנו, וכי אנחנו פושעים ומנוולים, גנבי ארץ חסרי זכויות, אז הרעל הזה חודר עמוק, מטפטף אל הנפש של הנער ומחליש אותו מבפנים.
כשהתקשורת מרוממת ומאדירה ידוענים שלא טרחו לעשות צבא, אלא מיקדו את המאמץ שלהם בקידום הקריירה הריקנית שלהם, זה גורם להחלשת החוסן האישי של הצעיר - ושלא נטעה, החלשת החוסן האישי היא החלשת החוסן הלאומי.
ביום שנדאג להחזרת האמונה בצדקת הדרך, בידיעה הברורה של כל אחד מאיתנו כי אנחנו כאן בזכות, ולא בחסד. שאין לנו מה להתבייש כי זו ארצנו, זה עמנו, וזאת עוצמתנו - כבר לא נראה אלימות חסרת פשר של אחד כנגד רעהו, וגם הרבה פחות בריחה לאלכוהול, כי הערבות ההדדית תתן את התמיכה הנדרשת.
| |
| |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
אלעד כהן