מדבר ציונות

וְאַרְבָּעָה אֲנָשִׁים הָיוּ מְצֹרָעִים

פֶּתַח הַשָּׁעַר – – – וַיֹאמְרוּ אִישׁ

אֶל-רֵעֵהוּ: – – – הַיּוֹם הַזֶּה יוֹם-

בְּשֹׂרָה הוּא   (מלכים ב', ז', ג-ט)

בְּשֶׁכְּבָר הַיָּמִים הָאוֹיֵב הַנּוֹרָא

אֶת שֹׁמְרוֹן הֵבִיא בְּמָצוֹר;

אַרְבָּעָה מְצֹרָעִים לָהּ בִּשְּׂרוּ בְּשׂוֹרָה.

לָהּ בִּשְּׂרוּ בְּשׂוֹרַת הַדְּרוֹר.

כְּשֹׁמְרוֹן בְּמָצוֹר – כָּל הָאָרֶץ כֻּלָּהּ,

וְכָבֵד הָרָעָב מִנְּשׂא.

אַךְ אֲנִי לֹא אֹבֶה בְּשׂוֹרַת גְּאֻלָּה,

אִם מִפִּי מְצֹרָע הִיא תָבוֹא.

הַטָּהוֹר יְבַשֵּׂר וְגָאַל הַטָּהוֹר,

וְאִם יָדוֹ לֹא תִמְצָא לִגְאֹל –

אָז נִבְחָר לִי לִנְפֹּל מִמְּצוּקַת הַמָּצוֹר

אוֹר לְיוֹם בְּשׂוֹרָה הַגָּדוֹל.

ההודעה בתקשורת על כך שאריה דרעי צפוי ככל הנראה להתמנות ליו"ר תנועת ש"ס בבחירות הקרובות, וכן החיזורים של מחנה השמאל אחרי אהוד אולמרט הזכירו לי את שירה של רחל 'יום בשורה'. בימי קדם היו המצורעים מורחקים מן העיר. זו הסיבה שארבעת האנשים המצורעים יושבים בפתח שער העיר ויודעים לבשר על נפילת מחנה ארם. צרעת היתה מחלה חשוכת מרפא ומדבקת ולכן שלחו את המצורעים אל מחוץ לעיר. מאז הפכה הצרעת משל למי שיש להרחיקו מלבוא בקהל, ומכאן הגיעו ביטויים כמו 'ברית מצורעים'.

אריה דרעי חוזר לפוליטיקה לאחר שתמה חוקית תקופת הקלון שלו ואתמול התבשרנו שיו"ר ועדת הבחירות המרכזית השופט רובינשטיין החליט שלא למנוע מאולמרט להתמודד על תפקיד ראש הממשלה. אומרים שבחברה מתוקנת כמעט שלא צריך חוקים, בחברה ללא רוצחים למשל לא נזדקק לחוק שאוסר על רצח. כך גם עם הקלון, הקלון במדינת ישראל הוא מצב משפטי, אולם בדמוקרטיה מתוקנת השואפת להנהגה נקייה משחיתויות ראוי היה שהקלון יוטל קודם כל על ידי הציבור.

מצופה היה שהנקיון הציבורי יחייב את מי שסרח להימנע מלהתמודד שוב למשרה ציבורית. כמו כן, וזה לא פחות חשוב, ראוי היה שהציבור בישראל יקיא מתוכו מנהיגים שפעלו בשחיתות, שעברו על החוק או זוכו מחמת הספק. אבל נראה שהציבור דווקא מחזר אחר אלו ומבקש מהם לשוב לעמדות המפתח בהם יוכלו שוב לפעול בשחיתות. השחיתות כמו הצרעת היא נגע שמתפשט בהנהגה הישראלית. כאשר קוראים לאנשים כמו דרעי ואולמרט לשוב ולהנהיג מפלגה לקראת הבחירות, כשבליכוד מחזרים אחרי צחי הנגבי ומעריצים את נתן אשל ותרגיליו הפוליטיים, נותנים בכך לגיטימציה לשחיתות ולחוסר המוסר בהנהגת המדינה. לכן מה הפלא שנשיא שהורשע אונס לא מתבייש לבקש חנינה, אנחנו הרי מוכנים לסלוח למנהיגינו על כל עוולה מוסרית ובלבד שהדבר ישרת את מטרותינו הפוליטיות.

השחיתות הפוליטית כמו גם היושרה הפוליטית אינן נחלתם של מחנה פוליטי כזה או אחר. אבל לצערנו היושרה הפוליטית היא נחלתם של פוליטיקאים ספורים, ויותר מכך של מפלגות בודדות. לרוב מדובר במפלגות הקטנות, מה לעשות בכדי לנצח פריימריז המפלגה גדולה צריך הרבה כסף וזה נגוע לא פעם בשחיתות. יו"ר מפלגת התקווה אריה אלדד מכהן כיו"ר השדולה למאבק בשחיתות. גם בשמאל ישנם אנשים כמו אילן גילאון שאמנם פוליטית אנחנו חלוקים כמעט בכל תחום של השקפה,  אבל אין מי שיחלוק על יושרו וטוהר מידותיו. אבל אלו דווקא הפוליטיקאים שהציבור בישראל דוחק לשוליים, הם אינם זוכים לתודת הציבור על מאבקם בשחיתות הציבורית.

מטרידה עוד יותר היא התנהלות התקשורת במקרים אלו. התקשורת, אשר קושרת לעצמה כתרים בכל הזדמנות כמגינת הדמוקרטיה, אבירת שלטון החוק והלוחמת בשחיטות, מזדרזת לרומם פוליטיקאים מושחתים כאהוד אולמרט ואריה דרעי, ולו רק למען הסיכוי שכניסתם המחודשת לפוליטיקה תנגוס בגודלו של גוש הימין ותקטין אותו, ותצליח לסלקו מהשלטון, לטובת שלטון השמאל. נשמע מוכר? כן, כך בדיוק נהגה התקשורת במקרה של אריאל שרון והגירוש מגוש קטיף וצפון השומרון. מעל שרון שררה חשרת עננים של שחיטות כבדה, ואולם, בשל תוכניתו לגרש יהודים ולפרק יישובים ולמסור חבלי ארץ לאוייב, הוא הוכרז כ"אתרוג" על ידי התקשורת (אמנון אברמוביץ הודה בכך בפה מלא, למי ששכח) אשר שמרה עליו מכל ענייני השחיטות, ולאחר ביצוע הגירוש, שילם על כל חטאי האב, בנו עומרי, שישב בכלא שנה כדי להשקיט את מצפון הפרקליטות והתקשורת.