ק' שלי

תמיד זה יתחיל ב"אני אוהבת אותו, אבל.."

לא שלמה תמיד.

הוא באמת אוהב אותי, הוא מעריך אותי, את הפינוקים שלי, את המציצות, את התמיכה שלי, את היופי, את הגוף, את ההומור, את האמביציה וגם את השטויות שלי. 

הוא לא מעריך את היוזמה שלי, את השונות שלי, את האינטלקטואליות שבי, את העובדה שאני לא מפחדת להגיד לו בדיוק מה אני רוצה. שאני מתמרמרת עליו הרבה. 

אני מעריכה את גילויי האהבה שלו כלפיי, את השינוי שהוא מנסה לעשות בחייו, את האמביציה, את המתיקות, את האכפתיות שלו, את הריח, את הגוף שלו, את הסקס התדיר, את המשפחה שלו, את השטויות שלו, את ההומור, את הניידות, את הזין שלו.

אני לא מעריכה את העובדה שהוא מעשן, את זה שהוא לא אוהב לצאת מידי, את זה שהוא לא יוזם, את זה שהוא די פשוט, שהוא בא אלי לעיתים רחוקות, שהוא לא קורא ספרים, שהוא לא מנקה את הדירה שלו, את החברים שלו (לא יותר מידי לפחות), את זה שהוא מעשן חום כל ערב.

מבחינה גנטית אנחנו מותאמים להפליא. משיכה ואכפתיות תמיד יהיו ביננו. "אהבה" כסם, חריפה, ממכרת ונעימה.

אבל תמיד יהיה ה"אבל" הזה.

האם תמיד, עם כל בן זוג יתקיים ה"אבל"? אולי הבעיה היא בי?

ואם הבעיה היא בו?

לי יהיה ממש קשה בלעדיו, והוא מאוהב בי למוות. אבל מה עושים כשבאמת לא מתאימים? כשכל בקשה שלי היא "מרמור" או "קיטורים" או "פינוק", וכל סירוב שלו הוא כ"לא אכפת לך כמו שלי אכפת"?

ואם כן אכפת לו והוא מראה את זה בדרך שאני פחות מעריכה?

איך ממפים אהבה? איך מחליטים מה חשוב יותר, ועל מה חשוב לא להתפשר?

איך מתפשרים בכלל? האם שווה להתפשר אם שנינו צריכים להקריב יותר מידי ממי שאנחנו באמת?

10 חודשים כבר ביחד. עדיין צמודים, עדיין רבים. לאן אנחנו הולכים מכאן? והאם אנחנו בכיוון הנכון בכלל?...