אז היום היה היום הגדול, היום של הפצצה. בכיתי ממנו חודשים, התכוננתי עליו שבועות, נדדה שנתי בגללו ימים ולילות.

היום נפרדתי מק'.

בערך.

הקצתי בחמש לפנות בוקר מרוב ההתרגשות. שוב שיננתי לי במוח את משפטי המפתח "מותק, אני מרגישה שאני לא אמיתית איתך כבר תקופה. אני מרגישה שאני מבזבזת לך את הזמן, אני לא מרגישה שיש לנו עתיד ביחד בגלל..." הלכתי לשירותים, התהפכתי לראות את חברתי ישנה לידי אחרי לילה שלם של בכי וחיבוקים, ונהיה לי חם. פתחתי את "קורות הציפור המכנית" שאני כמעט מסיימת. השמש כבר הגיחה מבעד לתריסים. היום זה היום.

חזרתי לישון.

קמתי שוב בשמונה וחצי לראות את חברה 1 כבר בסלון, קוראת צרויה שלו. שוב מדברות על זה. כבר אין לי סבלנות. חברה 2 מתעוררת מהמזרון שעל הרצפה. מכינות קפה. רגועות, פחות או יותר, מהשינה. חברה 1 הולכת ואני נשארת עם יקירתי 2 המקסימה משכבר הימים. הלכנו לקנות לה סיגריות, חזרנו דרך הפארק והתמקמנו על פינה מוצלת ליד הירקון. דיבורים עלי, דיבורים עליה. אני עושה לה נעים, היא שוב אומרת "כל מה שאני רוצה הוא חבר שיגע בי כמוך ושיחשוב שאני יפה כמו שע' חושבת". אהבה שלי. תמיד הייתה לנו כימיה טובה (פנטזיות הדדיות). אבל הימים בהם נתמסר אחת לשנייה עוד רחוקים, מבחינתה, אם בכלל. ואני בכלל טיפוס של זין.

2 הולכת. אני נשארת עם המחשבות. שולחת לק' הודעת "תודיע לי כשתקום" קרה. מנסה לקרוא בינתיים. מפלרטטת קצת עם השותף החדש. וק' מתקשר. "אני ער, מה קורה?"

אני באה אלייך עכשיו

"למה? אני מתחיל ללמוד"

כן, אבל אני צריכה לדבר איתך.

"על מה?"

על מה שקורה...

טוב, אז בואי.

מתקלחת ברעד, מתלבשת בחולצה הפחות יפה, מסתרקת, שמה אודם אבל לא מסקרה. אני אבכה זה בטוח. לוקחת איתי את הקסדה שלו, משאירה זוג חולצות למזכרת. עולה על האופניים וחוצה את הפארק עם אינפקטד מדרבן. הכל בסדר, הכל בסדר. מחנה אצלו, מנגבת את הדמעות הראשונות. "תרגעי, תרגעי, עוד מעט וזה יגמר". עולה במדרגות.

ק' פותח לי עם תחתונים. הוא מיד מסתכל על הקסדה ביד שלי "למה הבאת את הקסדה?..." "בוא" לוקחת אותו ביד ומושיבה אותו מולי.

"מה קורה פה?" ק' פוער עיניים למראה פניי הקודרות "את נפרדת ממני?" מסתכלת עליו בצער ושותקת. ק' ממשיך לבהות ואני מתחילה לבכות.

אני אומרת לו הכל, על ראיית העולם שלו, שלא בהכרח נכונה, ולא מסכימה עם הראייה שלי. על הנחרצות שלו. על העקשנטת, על חוסר הכבוד בו הוא מדבר אלי כשהוא כועס. על הטיסה. על הכל. ק' לא מאמין. "מה אתה חושב?" ק' אומר "אני בשוק... אני לא מאמין. זהו? החלטת סופית?" הוא מסתכל עלי בעיניים עגולות ויפות. "מותק, אני אוהבת אותך, וזה כל כך קשה לי. אבל עדיף שנעשה את זה עכשיו לפני שניקשר יותר. אופי אי אפשר לשנות" ק' אומלל. אני נוגעת לו בברך. "אפשר לחבק אותך?" הוא מהנהן. אנחנו מתחבקים, מרגיש כמו בפעם הראשונה. גופו רזה וכחוש תחתיי, דמעותיי גולשות על לחייו...

בסופו של דבר, אחרי שיחות לעומק כל בעיותיינו, התרצתי ואמרתי כי אני צריכה לחשוב על זה. אחר כך שכבנו. פעמיים. ק' השתולל עלי ואני הייתי רטובה מתמיד. בפעם השנייה הוא גמר בכפיות כאשר שערי משוח בידו לאחור ושינייו עמוק בצווארי. סוף סוף הוא למד. הוא יצא עם נשיקה, מתנשף בהבאת המגבונים. התגפפנו והתלטפנו עוד, כאילו מגלים זו את זה מחדש. הרגשתי שזה היה הדבר הנכון לעשות. המשכנו לדבר עלינו, על מה אני לא מוכנה לסבול יותר, על איך הוא מתכוון להשתנות. ימים יגידו. כרגע, אני הולכת לישון שלווה ומסופקת, בידיעה שאולי הרווחתי את הקשר, ואולי רק דחיתי את הקץ.