"למרות שאנחנו הוויה מסויימת ואחת, אנחנו יודעים שאנחנו גם מורכבים מאוד. אנחנו מתקשים לזהות את מקומה של האחדות הזו שמצויה בנו, ומתקשים לקבוע את בסיסה של העצמיות שלנו, למשל כשאני הולך למספרה ונופלות חתיכות מראשי, איני מפקפק לרגע שאני עדיין אני, אף שחתיכות שהיו קודם לכן חלק מהוויתי עזבו אותי. גם אם תקטעו את ידי ואת רגלי אתעקש ואטען שזה אני. כך גם אם תיטלו ממני את חוש הראייה. ומה כשתשללו ממני את היכולת המוטורית? את מרכז הדיבור ואת מרכזי הרגש? איפה האני הזה נמצא? הרי ברור לכל שאם הייתי מחוסר יכולות מוטוריות, אינטלקטואליות, רגשיות ורוחניות כבר לא הייתי אני. אבל איפה עובר הגבול שבו אני מתחיל ואני נגמר?"

יצאנו לבלוק בחמישי. עם קצת עזרים פוטנטיים במיוחד, הטיול החל בצחקוקים קלים, תחושת חום, משהו גדול עומד לקרות. התרגשות.

נכנסנו פנימה. התחלתי לחוות שוב את הלופ הזה של הסרת המחסומים הטבעיים של המוח שלי וקבלת כל גירוי שנקרה בדרכי להיות חלק ממני, לכמה שעות. המוזיקה הציפה אותי מכל צד- למעלה, למטה, בין האצבעות ובין הרגליים. הגוף שלי הגיב אליה, אל האורות, והרטט של הבסים ברצפה ומול הרמקולים, וחוויתי מעין פיצוץ- כל המפסקים מופעלים ביחד ופוקדים עלי לקפוץ. עיניים עצומות, המוח שלי ייצר לי חלומות ומראות שזזו לפי הקצב. כנראה גם אני זזתי, אבל זה לא משהו שהייתי מודעת אליו.

הלב פעם במהירות וחום הגוף עלה.  fight or flight לחלוטין. הזעתי מכפות הידיים, האישונים התרחבו, המערכת הסימפטתית פעלה בלי הפסקה כל עוד עלה החומר למוח.

כשהגעתי לפלאטו, התחלנו להסתובב בין החדרים ולהחשף לכל האנשים המשונים שהיו חלק מהסצנה, כאילו עצרנו באיזה מדור גיהנום אפל במיוחד. התמסרתי לקצה הזה, לא פחדתי. ידעתי שאני לא חלק ממה שאני רואה, וכשכן עלה בי החשש, הלכתי לשירותים והתבוננתי בבבואתי במראה. פייה חמודה שכמוך. האישונים השתלטו לי על הקשתית וגרמו לי להראות כמו החתול של שרק. ובכל זאת- הייתי נוכחת, חלק מהמציאות, והייתי נפרדת. זה עודד אותי.

חזרתי למסיבת התה של אליס עם הכובענים המטורפים, הארנבים, מלכות, ותאומים מוזרים. התמונות נשמו, השלטים המוארים נזלו להם, אבל ידעתי- זה חלק מהטריפ. תהני ממנו.

יצאנו מהמקום בשש. רציתי לזוז קצת לפני, אבל ידעתי שלהתמודד עם דרום העיר בלילה במצב הזה הוא משהו שאיני יכולה לעשות. עדיין הייתי בהשפעה. תל אביב החלה להתעורר, בעיקר אנשי הצווארון הכחול. ואני, ב' וחברנו מדדים. קנינו פירות לדרך, בננה ונקטרינה, להחזיר לגוף ויטמינים חיוניים שאבדו.

הסתכלתי סביבי והעיר החלה להשתנות, מהבתים הדלים, אל בתי הרפאים ברוטשילד. השדרה נותרה מרופטת, כאילו אנסו אותה בלילה, אך הניגודיות בין הלכלוך לבין העצים הירוקים בוהקים, הצבעים החיים של הבתים המטופחים, היה יפה ולא הצלחתי להוריד את העיניים.

כשהגענו לדיזינגוף החלה המודעות העצמית לפעם. אני לבושה זנותי מידי לשעה הזו. השיער שלי סתור, מעט האיפור נמרח, והידיים שלי, אלוהים, הן כתומות. ושקופות. רואים לי את כל הורידים. התפללתי שנמצא בית קפה שקט ונוח שנוכל להתאושש בו.

ואכן מצאנו. אחד עם גינה אחורית יפייפה עמוסה בעצים המשתרגים דרך הגג המיוחד של "הבימה".  הלכתי לרחוץ פנים בשירותים. לא נראתי כל כך נורא. הידיים נאטמו בחזרה וחזרו לגודלן המקורי.

שתינו קפה טוב, הורדתי נעליים, ולאט לאט קיבלתי וחיבקתי לתוכי חזרה את המציאות.

בספרו "טכנומיסטיקה", הרטוגזון חוזר על דבריו של מקלוהן שאומר כי הטכנולוגיות הן הארכה, שדרוג, של האיברים שלנו. למשל גלגל הוא שלוחה של הרגל, ביגוד הוא שלוחה של העור, אמצעי תקשורת אלקטרוניים הם שלוחה של מערכת העצבים.

חמישי בערב הזכיר לי כמה טוב שקיימות גם טכנולוגיות שכאלה בעולם.