החודש האינטנסיבי בחיי, או אחד מהם, בשלבי סיום.
מעבודה לעבודה, מתל אביב חזרה לירושלים, מביצוע בדיקה אחת לנוספת. מלהטטת בין האמהות שלי ושל ב', מחפשת דירות, חושבת, יחד עם ב', מה לעשות ומה יקרה בהמשך. שינויים.
לעולם לא חשבתי שאוכל להיות ערנית לאורך שעות יום רבות ומעט שינה. אבל גם זה מצליח כשצריכים.
במקביל קורים שני דברים- מצד אחד אני שמחה יותר, כי הדינמיות, העומס, הלו"ז הצפוף- הם עושים לי טוב. אני בעשייה. מתקדמת לאנשהו, וזה קורה.
מצד שני בפנים, החרדה, היא מתפתחת ומחכה לשעת שיא. אני מרגישה אותה. אני שומעת את עצמי מצווה עלי לשאוף ולנשוף כמה פעמים ביום, כי אחרת אני שוכחת מהנשימה. כל חוסר ודאות קטן שבדרך מטלטל אותי. כל ריב בין ב' לאמו מלחיצים אותי. דיבורי חתונה- הדחקה מוחלטת. אפילו ששילמנו מקדמה.
וזה יעבור אני יודעת, אנחנו נמצא דירה במרכז שתענה על 2 לפחות משלושת התנאים: 1.קרובה לתחנה מרכזית כלשהי, 2. זולה (פחות מ-4200), 3. בת"א. אמן
ובינתיים היקום נענה לנו ונותן לנו מתנות כמו דירה מדהימה על רוטשילד-לעשות בה האוס-סיטינג , להאכיל את החתולה ולהשקות עציצים, למשך חודש
והבוס-חבר שלי נותן לי מפתח לדירת הסטלנים המפנקת והמטופחת שלו בירושלים עד נובמבר
והצלחנו לבצע את ההובלה בהצלחה ובמחיר טוב, ומכרנו את יתר הרהיטים בקלות
והכל בסדר, הקארמה ממשיכה להוכיח את עצמה (מלבד המזל שלי עם ניידים), אנשים זרים ממשיכים להתחבר אלי ולהזכיר לי שאני טובת לב, יפה ומיוחדת
ואני תומכת בחברה יקרה שעברה פרידה, ואני ממשיכה להיות בת טובה ככל שאפשר,
ובכל זאת היא מבעבעת שם, החרדה שלי, ולוחשת לי שעוד שנייה הכל מתפורר, ואני ארעית, ואין לי איפה לגור, ויש מלא דברים לסדר, ומה הקשר להתחיל לימודים, ואין לך מספיק כסף, ואולי לעולם לא יהיה, ואת לא היית מספיק אדיבה, ואת לא היית מספיק מנומסת, ולא קנית מתנה לחג, ולא ולא ולא ולא ולא
די
(ולפני שאמשיך לחשבון נפש
מסתכלת על הפרטנר שלי לפני שעוצמת עיניים
ודבר ראשון כשקמה בבוקר
עיניו עצומות בשלווה, ריסיו שחורים, עגולים ועבים
פיו מפושק מעט והוא נושם ברוגע ובשקט
ואני אוהבת אותו כל כך ומודה על כל דקה שהוא איתי, אומר לי את הדבר הנכון בזמן הנכון
מרגיע את הפראנויות ומזכיר לי שהכל בסדר
ואני אוהבת אותו וכל כך שמחה שהוא כזה. ושלי.)
והמטרה שלי השנה, כמו בכל שנה היא פשוט
להמשיך להלחם על שלוות הדעת
להלחם בנוירוטיות שמתעקשת להפוך לחלק מהאופי שלי
אבל הנפש שלי דוחה אותה וממשיכה להציג "איזי-גואינגנס"
חופש מחוקים
אהבת חינם
והודיה
מאחלת לעצמי
שתהיה שנה טובה, רגועה,
שאצלח כל מכשול בקלות, שהחתונה תעבור בשלום, שנקים ביחד בית משלנו, שנמשיך להיות אני והוא נגד העולם
שאמצא את עצמי בלימודים
שאהיה בת טובה, כלה טובה, אדם טוב, ברייה נעימה
שאהיה סבלנית ונדיבה יותר לסביבה, שאפרגן בהכל, שארגיש בשפע
כי רק אז יגיע השפע, במקום המחסור
שאמשיך לאהוב ואצמצם חזרה את הציניות למקום הראוי לה
שאזכור את החמלה גם לאנשים שאני חולקת עליהם
שמרתיעים אותי
לזכור שהעולם לא רע ולא רקוב, והרוב באמת באמת בסדר
ואנחנו שונים ומתקיימים ביחד
ולא צריך לשפוט
שהבריאות תמשיך בנאמנותה אלי
שאחזור לעשות ספורט (למרות שלדעתי מעולם לא הייתי יפה יותר. זה פיקציה)
שאמשיך להסתכל במראה ולזכור שסה"כ
אני ממש אחלה
והכל באמת טוב
ועוד יהפוך למצויין.