לאחר תקופה לא קצרה של מערבולות, שוב בריחה לקריאה כפייתית של דברים מיותרים בטלפון, אכילה לא סבירה של ג'אנק, הרבה בכי ופחד מההריון, וחוסר באנרגיה מינית בפרק זמן לא אופייני, החלטתי לשוב ולצאת לטיול ששינה את תפיסתי, אי שם לפני שנה וחצי.
אז ארזתי סנדלים, שק שינה, סכין וקופסא לליקוט, וגם קצת תוספי מזון
השארתי בבית את הטלפון, שעון, פנס, נייר טואלט, דארדורנט, מוזיקה וכל גורם מתווך אחר
ויצאתי לפגוש את השבט החדש שלי למשך 6 ימים רצופים.
והפעם השנייה הייתה לא פחות מרעננת מהראשונה.
ושם אכלנו אבוקדו ובננות, אשכוליות, פומלות, זרעי חרדל וגדילנים... טיילנו, קפצנו למים ערומים ונזכרתי כמה שזה מרגיש כל כך נכון וטבעי לי
ואיזו חוויה מיוחדת
ואיזה שיתוף, קרבה, מגע קרוב ואוהב,
היו לי הרבה שיחות על ההריון, עם נשים בגילאים שונים, ככה ערומות וחשופות, לאחר שרחצנו במים צלולים... משתזפות בשמש ומדברות.
שיחות שעוררו ופתחו ושימחו אותי על המצב החדש, שמחה על הנשיות שלי,
תמיכה נשית, קיבלתי דאגה רבה ותמיכה מאחרות שגרמו לי להודות על הזכות שנפלה בחלקי, לייצר חיים ולברוא אדם חדש,
לראות את הבטן מקבלת נפח ולשמוח, הכל קורה כמו שהיה צריך.
אני עצמי שמחתי על שיכולתי לתמוך במשברים שעברו על המשתתפים ויכולתי לעזור למי שהיה צריך, מה שהוציא אותי מעצמי ומהקושי שלי.
אפס בחילות
אפס חולשה
לפעמים רציתי לחזור אבל נשארתי ושמחתי על כך...
אני והטבע והחיים שמרגישים לי כל כך מדוייקים עבורי, מתודלקת מהטבע ומאהבה לבריות...
לא צריכה שום דבר מעבר.
חזרתי הבייתה אל ב' והתנפלתי עליו
הרעפתי עליו אהבה ושיתפתי אותו.
קיבלתי כמה החלטות
בינהן לחזור לעשות מדיטציות בוקר, להשאיר את הטלפון בצד מתי שיכולה, להשקיע בכישרון שלי ולהתחיל ללמוד פיתוח קול,
לאכול בריא, לדבר עם העובר/ית ולהתחבר אליה, לקרוא על טנטרה ולמצוא מצבר חדש של כוח מיני, וללמוד יותר על האנרגיה שלי,
לאהוב את עצמי, לזכור את כל הדברים היפים שאמרו עלי רק מהשהייה בקרבתי, לזכור שיש בי הרבה יותר כוחות ממה שאני חושבת, לחפש את האתגר ולא להכנע לסיפורים שמספרת לעצמי על כישלון וחוסר הצלחה.
ולהאמין... להאמין בחוזק שלי, להאמין שהכל יסתדר על הצד הטוב ביותר, לחלק אהבה ולהסתכל בעיניים.
כל כך שמחתי לחזור הבייתה למשפחתי, וגם לאכול אוכל חם,
שמחתי על כל מה שיש לי
ועל מה שזכיתי בו
ואולי ההריון הזה הוא מה שחיפשתי במשך כל כך הרבה זמן...