הימים חולפים ומבוקר לבוקר אני מרגישה קצת יותר (על המכנסיים) את נוכחותו של העובר.

כלפי חוץ זה עוד לא נראה. אמנם עליתי קילו וקצת ואני מתקשה ללבוש את הבגדים הצמודים שלי, אך השינוי לא ניכר לעין. בעצם, זה הדבר היחיד שאני חווה מהבחינה הזו. אף אחד שלא סיפרתי לו לא שם לב, אולי מלבד הילדה הפקחית שאני שומרת עליה בימי חמישי, אחרי ששמעה חילופי דברים ביני לבין אמה על ההריון.

אז מבחינה חיצונית אני עדיין בעולם שלפני, אבל בתוכי אני לגמרי בתוך זה...

כל הדברים שנהגתי לעשות- לצאת ולשתות בירה, לישון מאוחר, לראות המון חברים ביום, לדבר המון ולעשות הרבה סמים... כל אלה נשכחו. אני חוזרת מכל יום בו אני עובדת 12 שעות כמעט הבייתה גמורה, אוכלת משהו עם ב' ועוברת לספה. קוראת בשקיקה את "כמעיין המתגבר" ללא כל תחושת פספוס על משהו שאני לא עוברת בחוץ. וזה נחמד, אבל אתמול הרגשתי כבר ריקנות מסויימת. ב' הלך להפגש עם חברים, לשבת על בירה וג'ויינט ולצחוק, להשלים פערים. הוא הזמין אותי אבל לרגע לא חשבתי לבזבז את הערב היקר שלי בחוץ. רציתי להמשיך לקרוא, וכמובן לאפשר לו לצאת עם חבריו (שגם חבריי). זה הרגיש לי מוזר, וחסר. מה, מעכשיו כל הדברים שאהבתי לעשות נעלמו? ועכשיו זה ישאר ככה?

העוברון, שאני עוד לא יודעת את מינו, עדיין קטן. שבוע הבא אתחיל את החודש הרביעי, כלומר אסיים שלושה חודשים איתו ביחד. אני לא מצליחה להעביר את הדיסוננס בין חוסר התחושה שלי- כלומר חוסר ההבנה שלי שהוא נמצא איתי פיזית, לבין העובדה שכבר עכשיו כל ההעדפות שלי השתנו. אתמול בערב נתקפתי בתחושת בדידות. הרי כל היום ראיתי אנשים שאוהבים אותי ודיברתי איתם (חברות מהלימודים ואחותי שהגיעה לבקר), למדתי דברים חדשים, הגיתי במקצוע שלי בעניין, נסעתי לירושלים וחזרה לתל אביב, נסעתי באופניים, עבדתי עם הילד האוטיסט ובכל זאת, הרגשתי חסרה. אף אחד לא מסוגל להבין בדיוק מה עובר עלי, והקטע הוא שממש לא רע לי. אני מרגישה שההריון ממריץ ומעורר אותי, גורם לי לנצל כל דקה ביום, להתחבר לעצמי ולמטרות שלי. ובכל זאת, אני לא יודעת לתאר את תחושת הלבד הזו, אני עם עובר קטן ולא מורגש, שעברנו כמעט שליש הריון ביחד, שהקל עלי ולא עשה לי בחילות רבות או גרם לי להקיא ורק מילא אותי באנרגיה והבנה, ובכל זאת אני איתו לבד. והוא עדיין לא מורגש.

השליש השני אמור להיות התקופה בה אני אעלה את מירב המשקל, אראה פתאום בטן אמיתית, וארגיש את תנועותיו.

לפני כמה דקות הכתה בי המחשבה שאני כבר משתוקקת להרגיש אותו, ולהכיר אותו יותר. שפתאום אני לא רוצה את הזמן השאול הזה של החיים הקודמים אלא את הדבר החדש והמרענן הזה שהוא יביא איתו. לחבק אותו ולהריח אותו. אני כל כך אוהבת תינוקות.

אני חושבת שכשיהיה לי תינוק אני אוהב אותו ממש. אני אראה סממנים שלי ושל אהובי בפניו, והוא יהיה שלי, הוא יצא ממני והוא יינק (בתקווה) משדיי. קטן וחסר ישע, ונתון רק לטיפולי (טיפולנו). המחשבה הזו מרגשת ומרוממת אותי.

אתמול אמרתי לב', כשחזר "אני מחכה להפוך אותך לאבא".

אני מרגישה שאני עושה משהו ממש חשוב, כלומר אעשה משהו חשוב, להביא עוד נפש רכה לעולם ולעזור לה להתמודד איתו.

גם אם לא יהיה לנו יותר מידי כסף בהתחלה, שזה מה שהכי מטריד אותי, הדבר הכי חשוב הוא שהוא ירגיש אהוב, יקבל ביטחון להתנהל בעולם ולהבדיל בין טוב ורע. אני מקווה ומאמינה שנעשה ממנו אדם טוב.

בינתיים אני ממשיכה לעוד יום בו אני מתנהלת כרגיל, עם מכנסיים קצת יותר לוחצים, ועם חוסר המודעות שבזמן שאני חיה, עוד אדם מתהווה.

מעניין אותי מה יקרה בהמשך.