נושמת עמוק ומתחילה לכתוב

הרבה הרבה השתנה.

בהתחלה, כשעדכנתי פה שאני בהריון, כמה מגיבים אכפתיים שאלו אותי בפלטפורמות שונות אם אמשיך לעדכן. לא חשבתי לרגע שיש סיבה שאפסיק.

יחד עם זאת, וואו. הספקתי בחודשים האלה לעשות כל כך הרבה דברים, להתמודד בכל כך הרבה חזיתות, ואפילו להנות מזה.

נתחיל בזה שסיימתי את הסטאז' שלי. זהו. שנה ג' חלפה, אמנם נשאר לי כנראה לשפר מועד ב' אחד (71, אוף), אבל מלבד זאת- הכל סגור. 

הייתה שנה אינטנסיבית ומטורפת, היא חלפה כל כך מהר. נעתי בין ביתי בתל אביב, פ"ת, לוד וירושלים. במשך 4 חודשים. ובמקביל עבדתי ב-3 עבודות שונות כל אחר צהריים בחמשת ימי השבוע. החודשים הקשים של תחילת ההריון עברו בלי לשים לב, די המשכתי את חיי כרגיל ואף הותנעתי ביותר אנרגיה ממה שאי פעם הייתה לי. רכבתי ועדיין רוכבת כל יום באופניים לעבודות השונות (מאז סוף השנה הוספתי עוד עבודה לבקרים), ובאמת, כל התעסוקה הזו עושה לי רק טוב. המון מזומן עובר לי בידיים (המון זה באופן יחסי לסטודנטית ללא מקצוע ;) ויחסית משקיעה מעט שעות עבודה. מיקסמתי את היכולת שלי להרוויח במסגרת המצב, ובמסגרת ההעדפות שלי.

אז סיימתי את הסטאז'. למדתי כל כך הרבה במהלכו. גיבשתי לעצמי דמות טיפולית, התחברתי בכל ליבי לעבודה, ועל אף הלייט בלומריות שלי, היא באה לי בקלות. זה המקצוע שלי, זה המקום שלי. האינטואיציה שלי באותו יום בו נרשמתי והתקבלתי ללימודים בירושלים ות"א רק בגלל שהמקצוע הזה הופיע לי בחלום שחלמתי לאחר התקף החרדה הקשוח שעברתי בשנה א' של מדעי הרפואה, הוכיחה את עצמה.

אולם הדבר שהכי תופס את שעותיי, מחשבותיי, רגשותיי והרהוריי בימים אלו, הוא כמובן ההריון. אני באמצע החודש השישי. הבטן נוכחת ובכל יום היא גדלה. התינוקת נהיית מוחשית יותר ויותר בכל לטיפה פנימית על דופן הרחם ועל האיברים שמקיפים אותו. היא כבר שוקלת כ-800 גרם. יש לה פנים אמיתיות. היא מאוד אוהבת חריף. ובעצם כל דבר שהייתי אוכלת לפני, רק שעם מזג האוויר יש לה נטייה לשלגונים, סורבה, וקוביות קרח. כל דבר שקצת יקרר אותה ואת אימה המהבילה.

זה לא תענוג גדול לעבור הריון בקיץ. מאישה שלא סובלת מזגנים התחלתי לחשב את הדקות עד הימצאותי בחללים קרים (ככה זה כשממשיכים לרכב על אופניים רגילות בשעות היום, בתל אביב). אבל זה נסבל. אני מודה לכל מי שדאג לזה ומקווה שההריון ימשיך לעבור בטוב ובבריאות.

באופן כללי, עד כה כמובן, אנשים רבים מחמיאים לי על השינוי במראה. עור הפנים זוהר, חלק חלק, מלא בצבע. השיער התמלא והתעבה. הציצים גדלו (אך נותרו די קטנים, לצערי). הרגליים נשארו יחסית חטובות. הבטן, וול, היא בטן הריון של בת. זאת אומרת, מתרחבת לצדדים. אבל זה בסדר. יחסית לכל מה שפחדתי ממנו, עד לשלב הזה לפחות, אני מרגישה שעובר די טוב. נפח הדם שעלה מדגיש את הורידים מבעד לעור ורוב החזה שלי נראה כמו מפת נחלים.

תופעה פחות נעימה היא האנמיה שלי, שדי החמירה. התחלתי את ההריון עם המוגלובין של צימחונית-טבעונית-לא מתפקדת- 10.6. לאחר מכן הוא ירד ל-10.1, וכעת אני מפחדת לדעת לאן הוא עוד הגיע (המינימום התקין הוא 12). מתחת ל-10 ימנע ממני להשתמש בחדר המיוחד ללידה טבעית, כפי שהייתי רוצה. ייתכן שאם ערך ההמוגלובין ירד עוד, אגש לקבל עירוי ברזל באופן עצמאי.

מלבד זאת, אנחנו עוברים בקרוב לרמת גן. לדירה קצת יותר גדולה, חדשה, שהוריי רכשו. שכר הדירה יהיה דומה למה שמשלמים עכשיו, אבל הוא יגיע עם כמה בונוסים נוספים מלבד הדירה. בהתחלה חששנו לערב משפחה ועסקים, אבל מסתמן שזה הולך להיות רעיון טוב.

ב' מוסיף להצליח בעבודתו ובתחומו. אני גאה בו מאוד מאוד. 

תמיד אומרים שהשנה הראשונה אחרי החתונה היא קשה. ההריון גורם לנו לדבוק אחד בשנייה ולהסתכל קדימה, וגם כאשר יש רגעים של התעצבנות רגעית הדדית, אנחנו מוציאים את מה שעל ליבינו, מדברים, צוחקים ומתחבקים. ממעט הזמן שיש לנו כיחידה משפחתית, אני מרגישה שההומור והקלילות הם משמעותיים להמשך חיים משותפים טובים ביחד. וככה ארצה שישאר גם כשתגיע הקטנטונת. אני מקווה מאוד שההתהוות שלי כאם לא תשנה לחלוטין את הדמות שלי כבת זוג, אלא, על אף שזה נגד כל הסיכויים, תוסיף לה.

מיום ליום אני מקבלת את ההריון ואת הברכה שהביא איתו כדבר שכנראה חיכיתי לו מאוד. החיים ללא ספק קיבלו תפנית, אך היא די חיובית.

אני מתפללת שהאהבה שלי לתינוקת תהיה מיידית, עוצמתית וטוטאלית. ועם זאת, שלא אשכח את עצמי, וכמו מים אמזוג את עצמי אל תוך הכד החדש ואקבל את צורתו בטבעיות.

אני קוראת ומתעניינת הרבה בלידה טבעית ומקווה מאוד שבבוא היום אצליח לעמוד בכאבים ולעשות את המקסימום שלי בלדבוק בלידה נטולת סמים (כמה אירוני), להתמודד עם הכאבים ועם מה שהגוף שלי יכתיב לי, לא לפחד, ולתת לחוויה הזו לסחוף אותי. בינתיים מנסה להיות מוכנה.

אני כל כך אוהבת ילדים. כל העבודות שלי סובבות סביב ילדים בגילאים שונים. הלוואי ואצליח להתחבר אל התינוקת שלי ולא ארגיש שאני קורבן של המצב. לאחרונה יוצא לי לקרוא המון דיונים על כמה שאימהות זה לא כזה כיף, זה שוחק, יש נשים שמתחרטות. רוב הנשים שמקיפות אותי ילדו את ילדן הראשון במעמקי שנות השלושים שלהן. אני חושבת שאהיה בין היחידות בחדר הלידה בתל אביב שאלד בגיל 28 (בעז"ה).

אני משתדלת להיות אופטימית ולהתרגש לקראת כל התהליך הזה, שמבין חברותיי אני הראשונה שחווה. אני מנסה לשאוב צידוק ואמונה בדרך שלי כאשר אימהות אחרות אומרות לי שזה גיל מוצלח, לא מוקדם מידי ולא מאוחר מידי, להתחיל.

האמת היא, שבמצבי היום, גם אני מרגישה כך.

לא הייתי עושה אחרת, אם הייתי יכולה.

החברויות השונות מתחילות להראות קצת אחרת. יש דברים רבים שאני לא יכולה, וגם לא רוצה יותר לעשות. בנוסף גם רוב החברות סיימו את התואר הראשון וכל אחת התפצלה לעבודתה, זוגיותה ועיסוקיה. כך שגם מהזווית הזו, באופן טבעי, כל אחת הולכת בדרכה העצמאית.

ההריון הכניס לי שלווה גדולה לחיים. הייתי אישה מאוד חרדתית, שכל דבר שמאיים להטריד היה מיד סוחף אותי ל"מה יקרה אילו" ופחדי שווא. כשאני מנסה להבין את הלך הרוח שלי היום, אני נוטה לחוש מעין התנתקות טבעית ו"ציפה" נעימה במחשבותיי וברוגע המחודש שלי. שום דבר יותר לא מכביד או מאיים עלי. אני די זורמת עם החיים. אפילו בכביש כבר לא מתעצבנת, מקסימום מושכת בכתף וממשיכה הלאה.

מקווה שאורך הרוח הזה ימשיך גם אחרי הלידה, אבל רוב הדעות אומרות שזה ייחודי לתקופת ההריון.

בינתיים די טוב לי.

מחכה מאוד להכיר את הקטנה

וגם רוצה שהזמן הקסום הזה כשאנחנו עדיין זוג, וכלב, ימשיך לעטוף אותנו בחוסר הידיעה שלו

ממה שצופה העתיד.

למרות הכל, נראה לי שיהיה די מגניב.