חודש שמיני.

היא קרובה מאי פעם. אני חולמת על הלידה שלה כבר מספר לילות ברצף... היא כבר קיימת בעולם, תינוקת אמיתית, רק טרם יצאה אליו.

אני מרגישה שיש מעין סימביוזה שמתחילה עוד בבטן. כשאני לא אוכלת כמה שעות טובות היא מתעצבנת ומתחילה להשתולל. כשאני סוף סוף מכניסה משהו לפה היא רוקדת בשמחה. ורוב הזמן היא רגועה. לפעמים אני שוכבת על הגב ומתחילה להרגיש בתנועותיה, שמה את היד, ואז היא מחזירה לי שלוש בעיטות התרגשות, כמו אומרת לי שמזהה אותי ושמחה על מגעי.

החודש השמיני החל לתת את אותותיו. רשמית ירדתי מהאופניים. הגעתי למצב שאינני מסוגלת לדווש בעליות ואז חצי מהזמן אני הולכת עם האופניים ביד. נראה לי שזה זמן מתאים, שמונה חודשים לדווש בתל אביב גבעתיים, בחום של יולי אוגוסט, שתי עבודות ביום... עשיתי את שלי.

העלתי 10 ק"ג עד עכשיו, אבל דווקא לאחרונה אני משחררת מהלחץ לא לעלות יותר מידי. אני אוכלת בריא ומסודר וכל מה שאני אעלה עד סוף ההריון, לפחות מרביתו, הולך אליה או נובע מתוצרי הלוואי של ההריון (אגירת נוזלים, עלייה בנפח הדם וכו'). אני מרגישה שאצליח לחזור לעצמי בלי יותר מידי בעיה.

אני קוראת המון סיפורי לידה. כל הזמן. אני מפנטזת על לידה טבעית רגועה ומעצימה, אך יש בי חששות מסויימים מהכאב שטרם הכרתי ומהסתבכות הלידה עד לקיסרי חירום. רוב התחושות הן בעיקר הציפייה ללידה. לתהליך המופלא ששתינו נעשה את המקסימום שלנו ונעבור אותו ביחד. לרגע שאחרי, לבכי הראשון, לחיבוק הראשון שבו יניחו אותה עלי, חמה וריחנית. אני מדמיינת את זה ויורדות לי דמעות התרגשות ואושר.

עד לפני כמה חודשים עוד הרגשתי פספוס על מהלך החיים הקודמים שאני מפספסת ועתידה לפספס אחרי בוא התינוקת. הספונטניות, הקלילות, המסיבות וכל היתר. אבל עכשיו אני במעין התכנסות טבעית, ובמקביל גם מרגישה שהייתי מאוד קרובה למצות את השלב הזה עוד לפני ההריון.

אני זוכרת שבפורים היינו בבלוק. באותו זמן הזיגוטה שלה כבר הייתה קיימת בתוכי ולא ידעתי. לאורך היום שתיתי הרבה ובערב תכננו לעשות אקסטה במסיבה. הגענו מאוחר, אבל הבחור שלנו הגיע יותר מאוחר. אז היינו בבלוק סחים לחלוטין. הסתכלתי סביבי והרגשתי לא שייכת, הרגשתי חוסר עניין, ורתיעה. כשהבחור הגיע עם הציוד כבר ויתרנו, היה מאוחר מידי, וגם לא היה חשק. עזבנו את המסיבה בלי ייסורי מצפון כבר בארבע בבוקר...

אם היינו מבצעים את התכנית כפי שתכננו, הייתי מחוייבת לעבור הפלה.

כנראה הייתה איזושהי התכווננות קוסמית לכך שלא נעשה את זה.

שבוע אחרי גיליתי שאני בהריון.

פחדתי מאוד, אך ידעתי שהפעם היא נשארת.

ואני שמחה מאוד על כך. אפילו לפני שהיא נושמת בכוחות עצמה. אפילו שכל ההיסטריה לפני.

החיים שלנו תפסו כיוון רציני בעקבות כך. הרבה דברים טובים קרו. מעבר ליכולת שלי לעשות המון דברים במקביל ולהנות מהם, מעבר לסטלה הטובה שההריון הביא איתו ולחיבור המחודש לנשיות, ב' גם הוא התקדם מאוד בעבודה ובמקצוע שלו והחל לקצור פירות. יש לנו אופק כלכלי. הכל מתחיל להראות יותר אפשרי... ואנחנו חולמים בגדול יותר. 

החששות עדיין פה. עם כמה שאני אוהבת ילדים ותינוקות, זה שונה לגמרי כשהיא שלי, רק באחריותי, והכל יהפוך להיות סביבה. אני מדברת עם המון אימהות... האימהות החדשות ביותר נראות עייפות ומזהירות מהקושי, אלו שבתפקידן כבר שנה מגלות את הזיק המאוהב הזה בילדן, ואלו שחלף זמן מאז היו אימהות לתינוקות רכים- מסתכלות עלי ומתמוגגות מכמה כיף הולך להיות לי, וכמה הן מתגעגעות לתקופה הזו שחולפת מהר מידי.

אז אנחנו מצפים.

מקווה שהיא תתבשל טוב ותצא לא לפני התאריך שלה. שהלידה תהיה קלה ומעצימה. שאני וב' נצא מהשוק מהר. שהיא תהיה בריאה, מתוקה, רגועה ושמחה להיות חלק ממשפחתנו, וקיימת בעולם. מקווה שהכלב יתייחס אליה כמו אח גדול. שהיא תביא הרבה אור ושמחה למשפחות שלנו. שאצליח לסיים את הלימודים בזמן, לאחר חודש וחצי חופשת לידה, ואסיים את התואר סופית ב-22 בינואר. שנעבור את התקופה המאתגרת הזו ביחד, בהצלחה, בכיף, בהודיה.

אעדכן :)