היה מאוד קשה לחזור לפה. רציתי לעדכן מיד לאחר הפרידה, אבל לא הצלחתי להוביל את עצמי לשבת ולכתוב. החודש התשיעי והלידה שחתמה אותו ואת תקופת ההריון הארוכה והמדהימה טלטלו אותי ולא הצלחתי להתרכז בשום דבר שהוא לא גלישה עקרה בפייסבוק וקריאת טיפים בקבוצת האימהות הטריות שהכרתי בפייסבוק.

נתחיל בלידה.

התאריך בו הייתי אמורה ללדת היה ה-19 לנובמבר, אבל תארתי לעצמי שאלד לפני. כל הזמן ביקשתי מהקטנה שתצא בזמנה או קצת לפני, אך שתיתן לי לעשות את רוב החודש כפי שתכננתי, לסיים את כל המטלות שלי בלימודים ולהפרד בעדינות מהחיים בתור זוג. הקטנה, שעוד מהבטן הרגשתי שתהיה ילדה טובה, משום שנתנה לי לעבור באמת הריון נפלא, נטול תופעות לוואי, מלא באנרגיה ובתנופה של יצירה והגשמה, הקשיבה. היא חיכתה וחיכתה, ויום לפני המועד המשוער עוד חשבתי שאסע ללימודים בירושלים למחרת, כדי שלא אפספס מחופשת הלידה היקרה והמצומצמת שהלימודים מאפשרים.

קמתי ביום ראשון, ה-19 לנובמבר בשעה 04:30 לפנות בוקר מכאבי בטן עדינים שפעמו כל 15 דקות. תזמנתי אותם וראיתי כיצד הם יורדים לפער של כל 10 דקות, ואז כל 7 דקות וכל 5. אמרתי לעצמי שכשאגיע ל-5 אעיר את ב'. בינתיים עשיתי מקלחת חמה להקל על הצירים והסתובבתי בבית בהליכה מהירה כמו אריה בכלוב. ניסיתי לנשום כמו שלמדתי ביו טיוב, 4 שניות שאיפה, 7 נשיפה. בשעה שבע בבוקר הערתי את ב', חיברנו את מכשיר הטנס לגב (עזר לי מאוד), ארגנו תיק קטן והזמנו מונית. 

הגענו לביה"ח. מחכים במיון יולדות. כבר כואב לי מאוד אך אני עדיין מחייכת, מה שאומר שסוף הלידה עוד רחוק. האחות מקבלת אותי, בודקת אותי, יש פתיחה 1 אך היא מוסיפה שהראש מאוד נמוך וכשתתפתח הלידה, היא תתקדם מהר. אמרו שבשלב כל כך התחלתי אין מה להתאשפז, אז החלטנו להעביר צירים בבית ולבוא יותר מאוחר. הוקל לי, כי תכננתי שהלידה שלי תהיה טבעית ככל האפשר, ואם לא אהיה בבית החולים לא אתפתה לקבל אפידורל. גם רציתי להשתמש במרכז לידה הטבעי שבית החולים מציע, אבל הוא היה תפוס כשהגעתי. אולי יתפנה כשאחזור, חשבתי.

לקחנו מונית חזרה מבית החולים. הנהג נסע לאט מאוד, והצירים בזמן הזה הופכים ליותר ויותר כואבים. אני מתנתקת ממה שקורה בסביבה ומתכנסת פנימה, מפנטזת על האמבטיה החמה רותחת שאעשה כשאחזור הבייתה. כשסוף סוף הגענו, ישר נכנסתי והמים הרותחים הקלו עלי במקצת. המשכתי עם הנשימות. ב' ראה שאין עם מי לדבר כל כך, אז הוא הדליק לי נרות ושם מוזיקה קלאסית שאוכל להתרכז איתה ולהרגע באמבט.

כל ציר שעובר אני נכנסת, נושמת את הנשימה הסרעפתית וסופרת בלב, מנסה לזכור את הקול המרגיע של האישה מהיוטיוב. הכאב הופך ליותר ויותר חזק, עד שאחרי בערך שעה אני יוצאת מהאבטיה, עומדת על 6 ומקיאה על הרצפה. ב' מגיע מיד ומושיט לי כוס מים, ולאחר מכן מביא מערוך ומתחיל לעסות לי את הגב התחתון איתו חזק, כמו שהומלץ בקורס הכנה ללידה. בכל ציר הוא עומד איתי, אני מגבירה את העוצמה של הזרם החשמלי במכשיר הטנס והוא נושם איתי ומקל עלי עם המערוך. 

הזמן עובר ואני מרגישה שלא מצליחה יותר לשמור הנשימות הקצובות והרגועות, אני מתחילה לעשות קול נמוך שירגיע, ובהמשך הוא מתגבר והופך לצרחה. עוד כמה צירים כאלה עוברים ואני מרגישה שבכל צרחה אני צריכה ללחוץ. עכשיו, קראתי כל כך הרבה סיפורי לידה בחודשים האלה, למדתי כל כך הרבה בקורס ובספר "לידה פעילה" וידעתי שהשלב שבו מרגישים שצריך ללחוץ הוא השלב האחרון של הלידה, אבל בגלל שהצירים עדיין נשארו של 5 דקות חשבתי שאני עוד רחוקה. ב' התקשר לאמא שלי לעדכן אותה שכדאי לה לצאת, ושאל אם כדאי ללכת לבית החולים עכשיו. היא ענתה שנמשוך כמה שאפשר. לאחר מכן התקשר לאמא שלו והיא אמרה שנזמין מונית ונטוס לבית החולים עכשיו.

הכאב היה בשלב הזה כל כך חזק, כמו קלקול קיבה איום ונורא שאי אפשר להפטר ממנו בשירותים, שאמרתי לב'- מונית. עכשיו. לבית חולים.

נסענו במונית וציר תקף אותי שוב, יללתי קצת ובציר הבא היללה הפכה לצעקה, לעזאזל כל הנימוסים.

הגענו לבית החולים, ב' שילם, אני יצאתי מיד ובמסדרון של המיון מיד כשעברתי את השומר- שוב ציר ענק, צעקה, אני כורעת על 6 וב' מיד מגיע ועוזר לי לקום בסופו. אחיות ורופאים מתקבצים סביבי, האחות של הבוקר לוקחת אותי לבדיקה מהירה. חשבתי שהתקדמתי מאוד ושאני לפחות בפתיחה 6. האחות בודקת- פתיחה מלאה! אין זמן למרכז לידה טבעי, עוברת ישר לחדר לידה.

מעלים אותי מהר על אלונקה, אני ממשיכה לצעוק בכל ציר ובין ציר לציר מסתכלת על ב' ואומרת לו "ראית מותק, אנחנו בפתיחה מלאה! לא סתם כאב לי" ומחייכת. 

הגענו לחדר לידה ב 13:30 ומיילדת ותיקה פוגשת אותי בתוכו, מציגה את עצמה, אני  מיד מתפשטת לחלוטין וממשיכה עם עמידת 6 שהייתה לי הכי נוחה והכי אפקטיבית עד כה. המיילת אומרת לי להתהפך על הגב- אחרי שעברתי לפתיחה מלאה ואני יכולה ללדת בתנוחה טובה שלא תקרע אותי לגמרי? בחיים לא. 

בחדר יחד איתי ועם המיילדת עומד ב', שתי אחיות, שתי אחיות מתלמדות ורופא. לא אכפת לי. האחות אומרת לי- חמש לחיצות והיא בחוץ. אני מתקשה להאמין. היא אומרת לי בכל ציר שעכשיו יש- פשוט ללחוץ.

התחושה היא שיש לי קקי ממש גדול שהולך לקרוע לי את כל הרקטום ולעשות לי טחורים מהגיהנום. אני לוחצת ותוך כדי מתה מפחד שאני עושה לעצמי נזק בלתי הפיך. המיילדת אומרת שאני מתקדמת טוב, ב' עומד ליד הפנים שני ומדגים לי נשיפות מהירות (ולא נכונות). שתי האחיות מחזיקות את המוניטור על הבטן. הרופא והמתלמדות צופים בי בעניין. כל לחיצה אני צורחת, אני מתנצלת בפני הצופים על הצרחות בין ציר לציר והם בשוק שאני בכלל חושבת על נימוסים.

המיילדת מעודדת, אומרת שהיא אוטוטו בחוץ ואני חושבת שהיא משקרת, "לא נכון! היא לא קרובה ללצאת"

בלחיצה הבאה היא אומרת לי להרגיש את הראש. אני שמה יד ולא מרגישה. אני בטוחה שהיא סתם עובדת עלי ושאני עוד רחוקה שנות אור

לחיצה נוספת- המים פוקעים, יש תחושת הקלה גדולה וחמימות נעימה בין הרגליים.

פתאום מתחיל לשרוף לי מאוד, אני נזכרת במונח ring of fire, כשהראש כבר מתחיל לצאת מהנרתיק, ומבינה- היא עוד שנייה אצלי

עוד לחיצה הראש, הכתפיים, התינוקת מחליקה החוצה- בכי מתוק וקצר מיד, אני מתהפכת ושוכבת על הגב ומניחים לי אותה על החזה, קטנה, רכה, חמה, רטובה ושמנונית ושקט מוחלט פתאום, ב' שם את היד על הגב שלה, מכסים את שתינו, ואני לא מאמינה. היא בחוץ, עלי, יפייפיה. נושמת. הלידה נגמרה. הצלחתי. השעה 13:58, בפחות מחצי שעה.

הצופים בחדר אומרים לי שהייתי נהדרת, אומרים תודה שנתתי להם להיות נוכחים, האחיות המתלמדות על סף דמעות, והם יוצאים מהחדר.

אני וב' והמיילדת בחדר. זהו. תחושה מדהימה של רוממות רוח, והקטנה הנפלאה הזו עלי עם עיניים פקוחות, שקטה ורגועה שוכבת עלי. הכל שליו. ב' מחזיק אותנו חזק.

המיילדת מחכה שחבל הטבור יפסיק לפעום ונותנת לב' לחתוך אותו.

אחר כך היא שוקלת את הקטנה, יצאה במשקל יפה ובריא של 3.120. היא עוטפת אותה וב' מחזיק- עכשיו הזמן ללדת את השלייה.

אני מנסה ללחוץ בתנוחה שלפני, לא מצליחה. אחר כך אני מנסה על הגב ולאחר כמה לחיצות אני מותשת, אבל השלייה יוצאת. שלמה וענקית. תודה שלייה שחיברת והאכלת את המתוקה שלי. אפשר להפרד.

האחות אומרת מזל טוב, מחמיאה לי ומשאירה אותי ואת ב' לבד.

הכל כל כך שקט, הרמוני ומופלא. והקטנה היפייפיה הזו שלא היה לי מושג שדבר כזה מתוק ונהדר מתבשל לי בפנים, היא בידיים שלי ואני מחבקת אותה שוב. אני אומרת גם לה תודה בלב, איזה תינוקת מקסימה, עשתה לי הריון מדהים, והתקדמה כל כך מהר בתעלת הלידה. עשתה לי לידה שאפשר רק לחלום עליה.

וב' כל כך שמח. והוא נפעם ממני ומהכוחות שלי, אומר שהייתי מדהימה ושזו עבודה שלי. אני מזכירה לו שהוא לא השאיר אותי לבד והעביר איתי את כל הצירים כמעט, זו לגמרי עבודה שלנו.

רופאה צעירה מגיעה לתפור לי קרע קטן ושטחי שנגרם מהלידה, אני אומרת לה שאני סומכת עליה והיא מרגיעה אותי "גם אמא שלי תופרת, הכישרון עובר במשפחה" זה עובד.

המיטה מלאה בדם ובנוזלים, עברתי חוויה כל כך חייתית וגדולה מהחיים. יצאה מתוכי בת אדם אמיתית, שלי, שמתחילה את חייה על האדמה בזכותי. אי אפשר לקלוט את זה.

וזהו, אחותי מגיעה אחרי חצי שעה ומצלמת אותנו בשעת גן העדן הזו. ב' לוקח את הקטנה לחיסונים ואחותי מקלחת אותי ומסרקת. במקרה לאחות היקרה והנפלאה הזו היה יומולדת באותו יום, כך שה-19 לנובמבר הוא יום הולדת כפול לשתי הנשים האהובות עלי ביותר.

לאחר המקלחת הסניטר מגלגל אותי לחדר. אני מחייכת לכל עבר, אחות מלבישה אותי בכותנת של בית החולים ואני כבר נעמדת והולכת בחופשיות.

עדיין לא מאמינה שהצלחתי ללדת לידה ראשונה וטבעית לחלוטין, בלי אפידורל, עם התאוששות מהירה, בתנוחה שרציתי, תוך זמן כל כך קצר. זה יותר טוב מכל מה שניסיתי לדמיין.

לאט לאט אנחנו מפיצים את הבשורה. המשפחות מגיעות, כולם באושר גדול, אני בהיי מטורף שלא עובר במשך יומיים. לא מצליחה לישון.

מרגישה זכות גדולה להסתובב עם הקטנה בעריסה החמודה של בית החולים. לא מפסיקה להסתכל ולהריח את הריח הנפלא שלה. ביקשנו לא לקלח אותה ואני נהנת בגדול מהשרידים של ניחוח מי השפיר והריח הפנימי הזה שהיא הייתה שרויה בתוכו.

אנחנו חושבים על שם, כל ההריון חשבתי על "גאיה", אבל כשהתינוקת נולדה וראיתי את הפנים היפות והעדינות שלה פתאום חשבתי על שם עדין וטוב "נוגה". ב' חיבב את השם, אבל לאחר מחשבה אמר שכרגע היא קטנה חמודה ועדינה, אבל כשתגדל נרצה שהיא תהיה חזקה ועוצמתית. אז החלטנו גאיה- שם משפחה של ב'-שם משפחה שלי. אמא אדמה מהמיתולוגיה היוונית.

ההתאוששות הייתה מהירה, הגענו הבייתה, לא כל כך הרגשתי את התפרים (אולי הרופאה הצעירה באמת עשתה עבודה טובה), אבל חוסר השינה מרוב ההתרגשות השפיע עלי ועל התאבון שלי. הפטמות היו פצועות מתחילת ההנקה שלא החזקתי את הקטנה כמו שצריך, וההרגשה הייתה מעין ג'ט לג מתמשך. הימים חלפו לאט, אורחים רבים הגיעו ושמחו בשמחתנו, אבל כל אורח וכל שיחה ושחזור סיפור הלידה לקח ממני הרבה כוחות.

אמא שלי ואחותי הגיעו לאחר שתם שבוע החופש של ב', הכינו לנו אוכל וניקו את הבית. העזרה שלהן הייתה כמו אוויר לנשימה.

אני מתחילה להרגיש כמו בן אדם ככל שעוברים הימים. הקטנה כאן והיא נוכחת, אנחנו לומדים אותה, ובעיקר אנחנו לומדות אחת את השנייה. אני מוציאה אותה בעגלה כל יום לסיבוב קצר, מניקה, משכיבה לישון. בלילה אנחנו ישנות ביחד. ובבוקר אני וב' קמים ומתפעלים ממנה. היא פותחת את העיניים יותר ויותר, מתקשרת יותר, מביעה את הרצונות שלה. מקבלת המון חום ואהבה וחלב. לראות את ב' יחד איתה ממיס לי את הלב. כמה מהר הוא קיבל אותה, התאהב בה מהרגע הראשון. מנסה להיות נוכח, להחליף חיתולים, לתת לה בקבוק שאוב כמה שיותר.

חופשת הלידה, כמו שכולן אומרות היא לא באמת חופשה, אני רואה אנשים וחברים שבאים לבקר, אבל גם כבולה לבית. הריכוז חוזר אלי בכל יום שעובר. בהתחלה לא הצלחתי אפילו לסיים כתבה בעיתון. לאט לאט אני מנסה לחזור לאט לעבודות הלימודיות שלי. מאמינה שאצליח לסיים את התואר עם כולן, ב-22 בינואר. לאחר מכן תהיה באמת חופשה ארוכה עם גאיה המתוקה, עד למבחן הממשלתי ביולי. 

התחלנו דף חדש. אני בת 28, ואני אמא. ב' אבא. אנחנו משפחה של ארבעה נפשות יחד עם הכלב הקטן.

החיים נהיו כל כך רציניים. אבל אני מאמינה שגם נשארנו אנחנו. היום יצאנו לטיול של 6 שעות עם העגלה בתל אביב. גאיה הייתה מתוקה ושקטה בעגלה, ורק אחרי שאכלנו היא התעוררה ורצתה לאכול גם.

מקווה שנצליח לשמור על הקלילות והקוליות הזו גם בהמשך.

ישרא הולך להסגר וזהו סוף עידן. אבל אני מאמינה שאדבר על זה בפוסט הבא, והאחרון.

תודה שקראתם, תמכתם וליוויתם אותי בכל הדרך הזו.

שני