כשאני חושבת על כך שהאיום על הסגירה של ישרא היה כל כך סמוך ללידה שלי אני נעצבת. יכולתי לכתוב כל כך הרבה בזמן הזה על תחילת החיים כאמא, על הימים הקשים, הטובים, ועל איך הגעתי לאיפה שאני היום מהבחינה הזו.

מצד שני, המוח שלי עוד לא חזר לחשוב בצורה מספיק חדה על מנת לנסח כראוי את כל שקרה בכתב, או אפילו בעל פה.

אפשר להגיד שהמעבר להיות אמא לקטנה שלי הוא הטריפ הגדול ביותר שעברתי בחיים.

אנחנו אחת בשלב הזה. קמות בבוקר ביחד, מטיילות ביחד, הולכות לחוגים עבורה ביחד, כל היום עד השעה 19:00. אז אני חוזרת להיות רק אני, בלי גאיה. אני וב' עושים שאכטה, רואים איזה פרק/מכינים אוכל/ יושבים במרפסת ומדברים על היום שהיה. ועליה. 

היא פשוט גורמת לי לכל כך הרבה אושר.

ציפיתי לגרוע מכל לאורך כל ההריון, לתינוקת מכוערת, בכיינית, לא תקשורתית, לאובדן של החברים, לפרנואידיות מהצד שלי, לישיבה ממושכת בבית, ואפילו לא לסיים את התואר בגללה. הכל התברר כמחשבות שווא. הקטנה הזו היא יצור מופלא, יפייפיה, חכמה, חריפה, עצמאית, מתכרבלת ומצחיקה ביותר. יש לה ערמות של קסם אישי שאנשים זרים ברחוב עוצרים אותי ומתפעלים ממנה. הנשים בחוגים שאני נמצאת מסתכלות עליה לאורך כל הפעילות, אני וב' מאוהבים. היא מדהימה באמת. כל אחד אומר את זה על הילד שלו אבל אני בטוחה שהיא באמת משהו מיוחד. כמובן שביום יום אני עושה כאילו אני לא מבחינה בזה, נגד עין רעה וכו', אבל לאורך היום אני מוצפת כל כך הרבה פעמים מכמה שהיא פלא הבריאה בכבודה ובעצמה, יצירת אומנות (לא רק חיצונית).

אז אני נהנת מכל רגע. והיא גדלה והופכת יותר ויותר עצמאית וחזקה, פקוחת עין ונוכחת. והזמן פשוט עף, חולף מהר ואני לא מצליחה לתפוס את כל הרגעים היפים האלה בראשי או בתמונה בנייד.

כשאני מסתכלת על החברים שלי ללא הילדים, על רגעי הפנאי וההנאה שלהם, אני כל כך מחכה שגם הם יעמדו היכן שאני כעת, שיזכו למעט מהתחושה המרוממת הזו. שיהיה להם את המזל לזכות בברייה שהם באמת מתחברים אליה, מוכנים ומכוונים אליה.

כמובן שיש פעמים שבהן הייתי רוצה להנות כפי שהייתי רגילה, באיזו מסיבה עם חיזוקים או בטיול אתגרי בחו"ל, אך כרגע כשאני חושבת על להניח אותה אצל אחת הסבתות ולעשות את זה, אני מבינה שאני לא שם. לא יכולה לעזוב אותה להרבה זמן, צריכה את הwellbeing שלה מול עיניי, מוחזקת בזרועותיי. זה יחכה, ובתכלס כרגע יש דברים אחרים שגורמים לי להיות בהיי...

אני מאוד אוהבת את עצמי כאמא, אני חושבת שאני מאוד עם רגליים על הקרקע, נינוחה, בטוחה בעצמי ובה ומקשיבה לכל תחושה אינטואיטיבית. אני מאמינה שגישה שפויה זו נותנת לה הרבה ביטחון ושקט נפשי, ומחזקת את התחושה שלה שהיא יכולה לסמוך על העולם, שקולה נשמע ויש לו משמעות. 

אני גאה מאוד בעצמי על התפקוד שלי. על כך שאני לא מזניחה את עצמי, הולכת ועושה לעצמי כיף, שומרת על העבודה הקטנה שלי אחה"צ, הולכת לחדר כושר, מתאפרת, מתלבשת בבגדים ולא בסמרטוטים. על זה שלא איבדתי את עצמי בתוך האימהות אלא מכניסה את האימהות כתכונה מקובעת באופי שלי. על זה שאני מלאה בהודיה לב', כמה שהוא מעריך אותי ונותן לי זמן עם עצמי, כמה שהוא אבא נהדר וממיס את ליבי. אני פשוט מרגישה אישה.

אני מרוצה שתחושת הwellbeing שלי גורמת לי להיות פרודוקטיבית במהלך היומיום, כך שמלבד להיות אמא אני גם מנקה ומבשלת, עובדת ומתעמלת, יוצרת חברויות עם אימהות אחרות ונותנת להן השראה לפעול בגישה יותר משוחררת.

אני מרגישה שאני נראת הכי טוב שנראתי בחיים שלי.

אני כל כך שמחה שהצלחתי לסיים את התואר בכבוד, שצלחתי את הסמינר הארור ואת החודש של הלימודים אחרי חופשת לידה בת חודש. ושעכשיו אתחיל ללמוד למבחן הממשלתי ולהתקדם לעבר תחילת הקריירה.

סך הכל אני אופטימית, 

זו תקופה טובה מאוד.