אני מאזינה לאלבום של HAIR אחרי כמה שנים שלא נגעתי בו והכל עולה לי בבת אחת.

הפעם הראשונה שראיתי את הסרט הייתה בשיעור תאוריה של המוזיקה, כשלמדתי לנגן על אבוב בקונסרבטוריון של עירי הקטנה.

הייתי בכיתה ו', ואני זוכרת איך ממש נפערו לי העיניים. הרגשתי תחושת מוכרות עצומה, עם המוזיקה שהייתה בדיוק לטעמי, ההיפים שבסרט, החופש. זו הייתה פעם ראשונה מתוך עשרות פעמים שצפיתי בסרט הזה שוב ושוב. 

איתי בשיעור היו שני החברים הכי טובים מהתנועה. היינו שותפים ללימודים בקונסבטוריון, בתנועה, שותפים לאהבה להארי פוטר, והאהבה למוזיקה. היינו שלישיה מוזרה. הוא היה הומו מוחצן מאוד בארון, היא הייתה נוקשה וצינית, אבל אהבתי אותה מאוד עוד מהתקופה ששתינו היינו באותו גן.

היינו אנדרדוגים. אני הייתי יותר קצת יותר קונפורמיסטית אבל היינו שונים עדיין. המוזיקה והספרים והטיולים חיברו ביננו. 

לאט לאט התפתחה גם תודעה חברתית, סביבתית, ואיזה מרד נעורים של ילדים טובים ממשפחות טובות.

התבגרנו יחד.

הניתוק התחיל בסביבות תקופת הצבא, כל אחד פנה לכיוונים אחרים, גיבש אופי אחר. לא התאמנו יותר ביחד. כל אחד והסיבה הנפשית שלו. ומאז למרות נסיונות we grew apart.

לא יודעת איך לכוון את הפוסט הזה למקום שרציתי. עולים לי בראש כל כך הרבה זכרונות איתם, זכרונות עם חברות ילדות אחרות, על המסיבות שהיינו בהם, השטויות שעשינו, הבאנגים שזרקנו לוואדי, פינק פלויד, שיחות עד אור הבוקר. תחושה של הבנה משותפת שכולנו באותה סירה טובעת של התבגרות, שותפים לצרה, יותר חכמים וטובים מכל הlow lifes  שמסביבנו בעיירת הפיתוח. 

אני נזכרת בתחושה שרק רציתי לגדול ולהיות בוגרת, להתחתן ולהביא ילדים ולקנות בית ולעבוד בעבודה של גדולים. 

הגעתי לאיפה שרציתי (חוץ מעניין הבית), אבל פתאום כל כך מתגעגעת לתחושה המסתורית הזו שאין לדעת מה העתיד יביא, התחושה שיש כל כך הרבה פירות בחיים שרק מחכים להקטף ולהאכל על ידי, להתמרח בעסיס ולהושיט יד לעוד. 

אין ספק שמדהים להיות עכשיו כאן. מדהים לעבוד בעבודה שאני אוהבת, מופלא להיות אמא לפעוטה מתוקה ויפייפיה שהולכת ומתחילה לדבר. מרגש להיות נשואה לפרטנר שלי בשש השנים האחרונות, איתו אני לא מתביישת להשתטות, לשיר Aquarius ולרקוד בבית בחופשיות כמו הנערה שהייתי.

אני בת 29 ושלושה חודשים,

אני בשיא שלי...

וגם יש משהו עצוב בלהגיע לשיא.