אפתח את הפוסט בקטע שמצאתי, שלצערי אין עליו קרדיט כי העתקתי אותו ליומן לפני שנה לפחות. אם מישהי מזהה אני יותר מאשמח לתת לה את הקרדיט שלגמרי מגיעה לה.
"יקירתי,
הגיע הרגע שלך להוכיח את עצמך. אחרי שביזבזת כ"כ הרבה זמן בסבל של בולמוסים וצומות, את הולכת לעשות את זה כמו שצריך, מההתחלה ועד הסוף.
את צריכה להתנהג בהגיון, לפי הרציונל שלא נותן לשום תחושה, ובטח של רעב, לבלבל אותו או להפיל אותו.
אין דבר כזה לא יכולה- יש לא רוצה. ואת בוחרת לרצות. את זאת שאחראית למעשים שלך, את בוחרת בשליטה בעצמך ובגוף שלך, יש בך את הכוח להלחם ולהצליח.
אל תתני לפחד להפיל אותך.
תסתסכלי תמיד קדימה, ממוקדת במטרה, בתמונה הגדולה, זאת שתביא לך סיפוק אדיר בסוף הדרך, ולא סיפוק רק לדקות הקרובות. את הרי מכירה את זה ממזמן. את יודעת שזה טעים לשניה, ואחר כך נעלם לך במורד הגרון, ומתיישב לך בבטן, ביריכיים, ובישבן. ואז את מצטערת. הגיע הזמן שתתעלי מעל זה, שתפיקי לקחים, תסיקי מסקנות, ותלמדי מטעויות.
אל תחכי לרגע המתאים, לרגע הזה שתמיד יהיה "מחר", "יום ראשון", "תחילת שנה", "אחרי החגים". את צריכה להביא את ההצלחה אלייך, לא לחכות שזה פשוט יקרה יום אחד.
אני יודעת שזה קשה, ושיש ימים בהם את חושבת "זה לא שווה את זה, זה קשה מידי, אני אחכה להזדמנות אחרת". אבל הדרך היחידה להצליח היא להלחם ולא לוותר, גם אם זה קשה עכשיו, גם אם עכשיו יש הזדמנות פז לאוכל טעים ומשובח, גם אם התאמצת ולא ראית ירידה, וגם אם חרגת מכמות הקלוריות שהקצבת לעצמך- אף פעם אל תוותרי! כי ברגע שבו זה יקרה, ברגע בו תתני לפחד להשתלט, איכזבת רק את עצמך. הרגע יעבור ולא תוכלי לחזור אליו בשביל לשנות ולתקן. הרגעים שתזכרי, אלו שחקוקים עמוק בזיכרון, אלו שאפשר להזכר בהם אחרי שנים ולהעלות חיוך של גאווה, הם אלו שבהם נלחמת ולא וויתרת גם כזה היה נראה קשה ולא אפשרי.
הכוח טמון בך, את פשוט צריכה לנבור עמוק ולמצוא אותו. הכל בראש ובכוח ההתמודדות. זכרי תמיד, שהסיפוק שיהיה לך אחרי שתתמידי יהיה פשוט אדיר, עוצמה שאין לתארה, ושום טעם מתוק של עוגה לא מתקרב להרגשה הזאת.
הקושי הוא מציאותי עד כמה שאת מאפשרת לו להיות.
שלך לתמיד, אוהבת ותומכת,
אנה"
הקטע השני הוא שיר שמצאתי בטמבלר של מישהי, והוא ממש יפה לדעתי-
"Mornings filled with hunger pains, Blood slowly dying in my veins, Exercise then fall to the floor, Haul body up then work out more, Chest growing tight and lungs are weak, Head to tired for tongue to speak, A mirror hanging in the hall, What I would give to have “it all”, With every bite of food I fail, Body and spirit growing frail, Silently dining from an empty plate, Life measured out in height and weight, Pangs of guilt as pride begins to grow, Rib and hip bones clearly now show, Each extra inch breeding despair, Body and soul now running on air, Staring as the mirror is now too tough, Because nothing will ever be good enough."
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Ana's Voice
