הגעתי למצב שבו לא איכפת לי מכלום , מאף אחד , אפילו לא מעצמי .
אני מרגישה כלכך ריקה .
אין לי חשק לשום דבר , פשוט לקבור את הראש שלי בכרית ולבכות עד שאירדם
ולא להתעורר יותר .
אין לי כח לדבר עם אף אחד .
כל דבר קטן מעצבן אותי .
מצד אחד אני לא רוצה לדבר ולהיות בקשר עם אף אחד , אבל מצד שני אני שונאת את תחושת
הבדידות הזו .
אני שונאת כל רגע שאני בבית הזה , אני פשוט רוצה לעוף מכאן !
הבעיה היא שאני אוכל לצאת מכאן רק עם תום שנת הלימודים וזה עוד הרבה הזמן .. יותר מידי זמן .
בכל פעם שהייתי רוצה להירגע המשפט "רק עוד קצת , עוד קצת וזה נגמר " היה מהדהד לי בראש ,
עכשיו אפילו זה כבר לא עוזר .
יש בי כזו תחושת ייאוש שאני אפילו לא יכולה להסביר , אפילו לא לחברה הכי טובה שלי ..
צ'ופ , אני יודעת שאת תראי את זה בסופו של דבר אז רק שתדעי שאני ממש מצטערת שאני כזו זונה
בזמן האחרון . את מבקשת ממני הסברים , סיבות למה אני ככה , אבל אני באמת לא יודעת .
זה נראה שזה התחיל רק עכשיו , אבל בתוך תוכי אני יודעת שהתחושה הזו אף פעם לא עזבה אותי ,
היא תמיד הייתה שם .
לפעמים בשיחות אקראיות שלי על הלימודים עם חברים אז אני תמיד אומרת ' כ"כ באלי שזה ייגמר כבר ! "
ואני לא כלכך בטוחה שאני מתכוונת רק ללימודים ..
הדבר היחידי שמסיח את דעתי מהמחשבות האלו זה היצאות בערב עם החברים היחידים שיש לי בערך בזמן האחרון ..
נכון , אני יודעת שזה קצת סותר את מה שאמרתי לגבי זה שאין לי כח לדבר עם אף אחד , אנחנו לא באמת מדברים
על דברים רציניים , לפעמים אנחנו בכלל לא מדברים .. פשוט העובדה שאני לא לבד היא מה שבערך משפרת את
המצב שלי .
בבלוג זה
בכל הבלוגים
