Trying to get through this alive ..

מרגישה חנוקה .. לא יכולה להיות כאן יותר .

הצעקות .. הטענות .. מבט האכזבה ..

אני שותקת .. לא מוציאה מילה.

רק מרכינה את הראש ומחכה שייגמר .

"יבוא יום ותצחקי על זה " אומרים לי , והשאלה היחידה שלי היא מתי ?

מתי זה יקרה ? מתי הצחוק יחליף את הדמעות ? את תחושת חוסר האונים הזו ?

עם הזמן למדתי להתעלם .. הצעקות הפכו לרעש מבחינתי

אני שמה אוזניות ושוקעת במוזיקה שממלאת את אוזניי ..

אבל המבט הזה ..

אותו המבט מלא האכזבה .. ממנו אני לא יכולה להתחמק

לא משנה מה אני עושה הוא לא נעלם

המבט הזה תמיד שם ..

פותחת בקבוק ושותה .. שותה עד שהמבט הזה מפסיק למלא לי את הראש

הבקבוק הסתיים .. אינלי צורך בעוד אחד כי אני יודעת שעוד מעט זה יגיע ..

והנה זה קורה .. חוסר תחושה מוחלט וחשיכה ממלאים אותי

הדברים הכי מופלאים שאובדן ההכרה מביא איתו ..

למה זה לא יכול להיות ככה תמיד ?

בוקר .. קמים לאותה השגרה .. שום דבר לא השתנה

ואני ממשיכה לחכות .. מחכה ליום בו הצחוק יחליף את אותן הרגשות ..