אני יבשה.
מדבר סהרה של רגשות.
המילים החלולות יוצאות לי מהפה, אף פעם בלי כוונה.
מעטות הפעמים שמשהו חודר אליי, לרוב בזכות נוסטלגיה לעבר.
יצירה של רגשות חדשים מזמן נזנחה מאחור.
אני קוראת ספרים, מרפרפת על מילים שמבטאות רגשות עזים ורוצה כל כך להיות שם, במקום של סחרחורות רגשות, שהכול עמוק וחי וצבעוני. קורס וקם חונק ומושיע במרחביו.
אני רוצה לכאוב מהידיעה שאני לא שם אבל גם אז התחושות מוותרות עליי.
מרגישה מנוונת.
מחשבתית.
רגשית.
אני פוקר פייס מעולה אז אנשים לא שמים לב להבדל.
אני מבטלת אנשים, לפעמים דורכת על רגשות שלהם, פשוט כי אני לא מצליחה להרגיש אמפתיה או להבין.
אני קרה.
אני קשה.
אי אפשר לחדור דרכי.
לאן לחדור?
המקום הזה, אבן השתייה, בכלל קיים בתוכי?
אני בספק.
מנגד, אני הופכת יותר ויותר תלויה במגע, מהסוג הממכר, כדי להירגע. כדי להניע את הגוף שלי להרגיש, גם אם רק מבחוץ.
הייתי רוצה לפחד מזה. מהמקום הבודד שאני מתכנסת בתוכו. מהמחשבה שלא אצא משם וכפועל יוצא לא אחווה את החיים האלה בכלל.
זה לא מרגיש שיש לי אישיות.
החלקים בי שפעם הייתי גאה ליצור, שהיום דבוקים לי מעל הראש בחוזקה ומגדירים אותי, שבחלקם אני לא מאמינה יותר, נראים לי לא נוחים מתמיד. לא מתאימים לי.
מי זה לי?
אני כלום.
והראש והלב שלי מסרבים לקום לתחייה.
איפה העתיד שלי?
אני מסתובבת בגלגל החיים כמו עכבר, התאוצה שלו גבוה מדיי מכדי שאעצור. אולי יום אחד אני אעוף ממנו וסוף סוף משהו יזכה את הרגשות שלי בתגובה.
שקופה. הכל עובר דרכי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
