מוזמנים להגיב
~פרק 1~
"אל תלכי!" צעקתי. התעוררתי, שוב בגלל חלום רע. "זאת הפעם החמישית היום" מלמל רם. התפלתי שהוא לא מבקש לעבור חדר אחרי כל ההתפרצויות שלי באמצע הלילה, אני במקומו הייתי מעדיף לעבור לחדר יחד עם ביט. "תחזור לישון אני במילא לא ארדם" אמרתי לרם. צעדתי בצעדים קטנים על הרצפה הקרה והלבנה כקרח לכיוון דלת הברזל. "נעול" חשבתי לעצמי. נזכרתי שמאז הפשיטה אל מאגרי המזון בלילה שעבר נעלו לכולם את הדלתות. בצעדים שקטים צעדתי אל חדר האמבטיה, הוא היה נראה כמו תמיד: כיור אפרורי ושבור, מראה שבורה וברז שעמד כל רגע ליפול ולהרוג מישהו.הדלקתי את הברז בזהירות, עד שהייתי בטוח שהאדים מכסים את המצלמה שבחדר האמבטיה. היא לא באמת דלוקה אבל רק ליתר ביטחון. הלכתי למראה השבורה למחצה והזזתי אותה ימינה, הזזתי בלטה שרופה ובלויה מהדרך ומצאתי את פתח המילוט הקטן שלי, כשרק הצטרפתי לכאן בגיל 9 בלבד ניסתי לברוח, ניסיתי הרבה אפשרויות וביניהם החלקה על בננה בתקווה לשבור רגל... כל הניסיונות נכשלו. לילה אחד שהלכתי לחדר האמבטיה להתקלח שמתי לב שהמראה זזה, כשראיתי מאחורה בלטה רופפת לא יכולתי אלה לסמוך. בעזרת פינצטה "שהשלתי" מליסה חפרתי את דרכי החוצה אבל אז גיליתי בעיה לא קטנה : מאחורי הבלטה הייתי בטוח שאמצע קיר גבס אך בסופו של דבר הגעתי למבוי סתום של בטון. מאז משמש החור הקטן כמקום אחסון סודי לאוכל וחטיפים שהצלחתי לגנוב מחדר האוכל בלי שישימו לב, האספקה השבוע הייתה מואטת: חצי צלחת נזיד קר שנשאר מאתמול שרם לא הצליח לגמור, חצי פרוסת לחם שהצלחתי להשיג בזמן שרם עשה את עצמו נחנק וחטיף במבה שהצלחתי לקבל בהתנהגות טובה (לא ניסיתי לברוח במשך שבוע) אף אל פי שהאספקה מואטת החלטתי לאכול רבע מפיסת הלחם ואת מה שנשאר מהנזיד. לא הייתי שבע אבל הרעב פחת וזה היה סימן טוב.
ו לנו שעות מאותות לשינה אז החלטתי לשכב במיטה ולבהות בשעון של הקיר הגבוה. השעה הייתה 6 בבוקר שהעירו אותי ואת רם בדפיקות על הקיר. קמתי מיד והתלבשתי במדים הלבנים והרחבים שמקציבים לנו במוסד :"רק לחייך" האמת שאין לי מושג איך אני מאושפז פה. אפילו רם תועה איך נכנסתי למוסד, דבר אחד בטוח אם היו לי הורים הם כבר היו מוצאים אותי מפה. אחרי שאני ורם התלבשנו במדים הלבנים נפתחו הדלתות ויצאנו לחדר האוכל. חדר האוכל היה בערך בגודל של בית קטן. רצפת הפרקט התאימה בדיוק לצבע האפרורי של הקירות, חבילות האוכל שהקציבו לכל אחד מאיתנו היו מונחות בשורה יפה על שולחן ארוך בצבע כתום בוהק. רם לקח את החבילה שלו, היה בה: צלחת אורז, פולקע וקצת שוקולד. בדרך כלל אני מקבל חצי ממה שרם מקבל אך שבאתי לקחת את החבילה שלי ראיתי שהיא לא שם. הלכתי לשולחן העץ לשבת ליד לואיז חברתי הטובה ורם כמובן. "איפה האוכל שלך?" שאל רם בהפתעה. "החבילה שלי לא הייתה שם..." עניתי. רם התחיל להראות מודאג ובצדק, בפעם האחרונה שלמישהו נעלמה חבילת אוכל היה עומר. זה היה בקיץ שעבר, אני ורם ישבנו ביחד ופינינו לעומר מקום, היינו מודאגים משום שמנהל המוסד דיבר איתו במשך 10 דקות. כשהוא הגיע לשולחן הוא היה מוטרד כששאלנו אותו מה קרה לו הוא אמר שמעבירים אותו מוסד. כשאתה עובר מוסד זה אומר שויתרו אל כל ניסיון להפוך אותך לנורמלי. זה אומר שאף פעם לא תחזור לגור בביתך. בדיוק שרציתי לקום כדי לשוחח אם מנהל המוסד התנגשתי במשהו, כשהסתובבתי לראות במה פגעתי הסתבר שה"משהו" הזה הוא מנהל המוסד, ולפי מבטו הבנתי שזה הסוף שלי במוסד "רק לחייך"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
