All You Need Is Creativity

פרק 1

ישבתי על המזוודה, מחכה לאיש עם השלט שיבוא לקחת אותי, השלט לחיי החדשים. או שעליי לומר חיי הקודמים?

הרוח צרבה בגופי כמו אלפי מחטים, דוקרת כל חלק בגופי. הידקתי את מעילי הדק שלא עזר כל כך. כמובן שאני היחידה שתבוא עם בגדים דקים באמצע אחד החורפים הקשים שהעולם ידע. אבל בכל זאת-קליפורניה. היית מצפה שיהיה יותר חם. כנראה שהחורף האכזר הזה לא פוסח על אף מקום.לפחות הוא מתאר את חיי כרגע. או לפחות חיי מלפני כמה חודשים ועד עכשיו.

אני מצטמררת. פחות מהקור, אלא יותר מהזכרונות.

אני לא על המזוודה שלי יותר, קופאת מקור. אני שוב באותו יום נורא שהרס את חיי לעד. אני שוב בפתח המכולת, ידיי עמוסות שקיות קניות, מתכוננת להיכנס לאוטו.שוב אני מועדת על שרוך הנעל המטופשת הזאת, וכל הקניות נשפכות על האספלט. אני יודעת שהשרוך הרופף ההוא הציל את חיי. אלמלא הוא לא הייתי פה. אבל אולי היה עדיף אם הייתי מתה באותו יום. אז לפחות ייתכן שהייתי עם משפחתי, שם למעלה ולא כאן קופאת מקור ומחכה לאיש שמאחר. התבוננתי בשעוני החבוט שקיבלתי מתנה מאחותי הקטנה ליום הולדתי ה-15 לפני שנתיים בלבד ולא הסרתי מאז. כן הוא בהחלט מאחר.

עכשיו קפאתי לגמרי, אמרתי לעצמי כשכבר לא הרגשתי את אצבעות רגליי. פה ממש לא כמו בסרטים. בכלל, המציאות לא דומה בדבר למה שאנו רואים במסכי הטלוויזיה. בסרטים, הכול טוב ויפה וגם אם יש משבר מתגברים עליו במהרה. הגיבור מתחתן עם הגיבורה והם מקימים משפחה מאושרת. אבל במציאות זה שונה לגמרי. במציאות,לסיפור אין סוף טוב. במציאות, כל רגע יכול לשנות את חיינו. במציאות, כל כביש רטוב מגשם וערפל המסתיר את הנהגים יכול לגרום לאסון ובמציאות, כל שרוך פרום יכול ללקבוע את גורלו של אדם.

אני לא יודעת כמה זמן ישבתי שם, צופה בעוברים ושבים המתאחדים עם משפחותיהם בחיבוקים וצהלות שמחה. פעם אני הייתי כמוהם. כמה הייתי רוצה להיות כזאת שוב. מוקפת במשפחה חמה ואוהבת שלפעמים מעצבנת אך אהובה.

גיחכתי במרירות. פעם מישהו אמר לי שאתה לא יודע מה יש לך עד שאתה מאבד אותו. מעניין אם הוא ידע כמה הוא צדק.

בופו של דבר, אחרי זמן שנדמה כמו נצח, הבחנתי באיש הנושא שלט שנראה שונה מהשאר. הוא נראה בשנותת ה-40 לחייו, שיערו היה שחור פרוע וסמיך, ועיניו החומות הביעו חביבות. הוא נראה כמו אחד מהאנשים האלו שתמיד איבדו את עצמם וסביבתם. ממש כמו אבא שלי. אבא שלי.  האם הדמעות אי פעם יפסיקו להופיע? כנראה שלא. מצמתי, מסלקת את הדמעות הסרבניות מעיניי. התקדמתי לעבר האיש שהחזיק את השלט. השלט שיוביל אותי לחיי החל מעכשיו. השלט שעליו היה כתוב שמי באותיות דיו שחורות "אליסון לאמפורד?" שאל האיש. הנהנתי קלות "לי קוראים דייויד ובאתי ללוות אותך לכפר טוב?" עניתי "כן" חלושות. "יופי אם כך בואי אחריי" דיוויד אמר והתחלנו ללכת.

יצאנו מהמבנה, נכנסים לחנייה. דיוויד נראה מעט אבוד בין כל המכוניות שבמגרש. בסופו של דבר, אחרי חיפושים רבים מצאנו את המכונית הנכונה-טנדר חום שנראה משופשף בכמה מקומות. "עכשיו איפה המפתחות שלי?" הוא שאל ואני צחקתי. הם היו תלויים מתנדנדים על כיסו. "אולי תבדוק בכיס דיוויד?" שאלתי "אה נכון.. אני תמיד מאבד אותם" הסביר "כנראה שצדקתי" אמרתי בשקט "מה?" הוא שאל "לא כלום" אמרתי, מחייכת את חיוכי תמים. נכנסתי למושב הקדמי ליד דיוויד, בגלל שהמזוודות שלי תפסו את רוב המקום מאחורה. מסתבר שלדייויד לא היה תא מטען גדול במיוחד. את הנסיעה העברתי בבהייה מחוץ לחלון, על הנופים והחוות שנראו בכל כיוון עכשיו כשיצאנו מהעיר הסואנת. אולי כמה דברים כן דומים למה שמראים בסרטים. הרהרתי.  אחרי זמן מסוים, לא שמתי לב כל כך, הגענו לכפר שבו אני עומדת לבלות את חיי מעתה. יצאתי מהמכונית, והדבר היחיד שהיה לי לומר היה "וואו"

התמונה שהכי תיארה לדעתי את המצב למרות שהיא לא נראית ככה במחשבה שלי

ממש חשוב לי התגובות שלכם אז תגיבו בבקשה גם אם זה ביקורות רעות כדי שאני אוכל להשתפר :)

מוזמנים להגיב

~פרק 1~

"אל תלכי!" צעקתי. התעוררתי, שוב בגלל חלום רע. "זאת הפעם החמישית היום" מלמל רם. התפלתי שהוא לא מבקש לעבור חדר אחרי כל ההתפרצויות שלי באמצע הלילה, אני במקומו הייתי מעדיף לעבור לחדר יחד עם ביט. "תחזור לישון אני במילא לא ארדם" אמרתי לרם. צעדתי בצעדים קטנים על הרצפה הקרה והלבנה כקרח לכיוון דלת הברזל. "נעול" חשבתי לעצמי. נזכרתי שמאז הפשיטה אל מאגרי המזון בלילה שעבר נעלו לכולם את הדלתות. בצעדים שקטים צעדתי אל חדר האמבטיה, הוא היה נראה כמו תמיד: כיור אפרורי ושבור, מראה שבורה וברז שעמד כל רגע ליפול ולהרוג מישהו.הדלקתי את הברז בזהירות, עד שהייתי בטוח שהאדים מכסים את המצלמה שבחדר האמבטיה. היא לא באמת דלוקה אבל רק ליתר ביטחון. הלכתי למראה השבורה למחצה והזזתי אותה ימינה, הזזתי בלטה שרופה ובלויה מהדרך ומצאתי את פתח המילוט הקטן שלי, כשרק הצטרפתי לכאן בגיל 9 בלבד ניסתי לברוח, ניסיתי הרבה אפשרויות וביניהם החלקה על בננה בתקווה לשבור רגל... כל הניסיונות נכשלו. לילה אחד שהלכתי לחדר האמבטיה להתקלח שמתי לב שהמראה זזה, כשראיתי מאחורה בלטה רופפת לא יכולתי אלה לסמוך. בעזרת פינצטה "שהשלתי" מליסה חפרתי את דרכי החוצה אבל אז גיליתי בעיה לא קטנה : מאחורי הבלטה הייתי בטוח שאמצע קיר גבס אך בסופו של דבר הגעתי למבוי סתום של בטון. מאז משמש החור הקטן כמקום אחסון סודי לאוכל וחטיפים שהצלחתי לגנוב מחדר האוכל בלי שישימו לב, האספקה השבוע הייתה מואטת: חצי צלחת נזיד קר שנשאר מאתמול שרם לא הצליח לגמור, חצי פרוסת לחם שהצלחתי להשיג בזמן שרם עשה את עצמו נחנק וחטיף במבה שהצלחתי לקבל בהתנהגות טובה (לא ניסיתי לברוח במשך שבוע) אף אל פי שהאספקה מואטת החלטתי לאכול רבע מפיסת הלחם ואת מה שנשאר מהנזיד. לא הייתי שבע אבל הרעב פחת וזה היה סימן טוב.

ו לנו שעות מאותות לשינה אז החלטתי לשכב במיטה ולבהות בשעון של הקיר הגבוה. השעה הייתה 6 בבוקר שהעירו אותי ואת רם בדפיקות על הקיר. קמתי מיד והתלבשתי במדים הלבנים והרחבים שמקציבים לנו במוסד :"רק לחייך" האמת שאין לי מושג איך אני מאושפז פה. אפילו רם תועה איך נכנסתי למוסד, דבר אחד בטוח אם היו לי הורים הם כבר היו מוצאים אותי מפה. אחרי שאני ורם התלבשנו במדים הלבנים נפתחו הדלתות ויצאנו לחדר האוכל. חדר האוכל היה בערך בגודל של בית קטן. רצפת הפרקט התאימה בדיוק לצבע האפרורי של הקירות, חבילות האוכל שהקציבו לכל אחד מאיתנו היו מונחות בשורה יפה על שולחן ארוך בצבע כתום בוהק. רם לקח את החבילה שלו, היה בה: צלחת אורז, פולקע וקצת שוקולד. בדרך כלל אני מקבל חצי ממה שרם מקבל אך שבאתי לקחת את החבילה שלי ראיתי שהיא לא שם. הלכתי לשולחן העץ לשבת ליד לואיז חברתי הטובה ורם כמובן. "איפה האוכל שלך?" שאל רם בהפתעה. "החבילה שלי לא הייתה שם..." עניתי. רם התחיל להראות מודאג ובצדק, בפעם האחרונה שלמישהו נעלמה חבילת אוכל היה עומר. זה היה בקיץ שעבר, אני ורם ישבנו ביחד ופינינו לעומר מקום, היינו מודאגים משום שמנהל המוסד דיבר איתו במשך 10 דקות. כשהוא הגיע לשולחן הוא היה מוטרד כששאלנו אותו מה קרה לו הוא אמר שמעבירים אותו מוסד. כשאתה עובר מוסד זה אומר שויתרו אל כל ניסיון להפוך אותך לנורמלי. זה אומר שאף פעם לא תחזור לגור בביתך. בדיוק שרציתי לקום כדי לשוחח אם מנהל המוסד התנגשתי במשהו, כשהסתובבתי לראות במה פגעתי הסתבר שה"משהו" הזה הוא מנהל המוסד, ולפי מבטו הבנתי שזה הסוף שלי במוסד "רק לחייך"