הייתי צריכה את המקום הזה, השקט. צריכה את הסוד שלי.
אני חייבת לאפשר לחלק הזה בי להתקיים, אחרת אתפוצץ ויצא ממני ריקבון.
אני לא יכולה להתעלם מהעובדה שחלק ממני הרוס, מחוק, מפגר.
ואני חייבת לטפח אותו, בדרכי. אז חזרתי לכאן, כי כאן אף אחד -באמת- לא יודע מי אני.
זה מתערבל לי בבטן, זה סוער, וזה מת לצאת החוצה.
כמו מים בתוך ענן שכבר חייב להתפוצץ.
הנה זה יוצא.
אני שונאת את עצמי.
אחחח, זה הרגיש טוב.
אני לא אוהבת לשקר.
אני מכורה להרס עצמי.
זה מרגיש כל כך רע שזה טוב.
זה מרגיש כל כך טוב שזה רע.
זה ממש רע.
הלוואי והיה כפתור כיבוי לרגשות האלו.
אני לא רוצה להזדקק לאישורים בלתי פוסקים,
לתשומת לב כל הזמן,
רק כדי להרגיש, לשבריר שנייה, שאני שווה משהו.
אני לא רוצה לחשוב על פגיעה עצמית יותר.
אני לא רוצה להתמכר לדיכאון.
יש לי נטייה להתמכרויות הרסניות, ואני כל פעם נדבקת למשהו אחר.
דיכאון, צומות, הקאות, חתכים, לפעמים אפילו לדבר עם אנשים שעושים לי רע.
בכוונה.
מה דפוק בי?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: