Lost and Delirious

אני אוהב את הרעש. הוא גורם לי לסוג של נחמה. לשבת על ספסל בגן השעשועים ולשמוע ילדים משחקים, קולות כה תמימים וקטנים. לחכות בתחנה לאוטובוס ולשמוע את המכוניות העוברות והשבות, אלה שמזהמות את הסביבה. לשבת בחדרי ולשמוע מוזיקה, הרעש הטוב ביותר. 

אני מפחד מהשקט. השקט גורם לי לחשוב. כמו עכשיו, אני יושב בחדר מול המחשב, בלי מוזיקה, החלון סגור כמו תמיד, שכן השכנים לא מסוגלים לסבול את המוזיקה שלי יותר. אני מתחיל לחשוב יותר ויותר. אני שונא את זה. שונא לחשוב, אני מגיע רק למסקנות שליליות, רק לבילבול ולייאוש. 

כשיש מסביבי שקט, למרות שהכל שותק, לא ילדים, לא מכוניות, אפילו כבר לא דיבורים מחוץ לחדר - 

השתיקה צורחת.